הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. קיצור תולדות הזמן.

להרגיש, לאהוב, להבין, לנגן מוסיקה

הקונסרבטוריון הישראלי ע"ש לין ותד אריסון, מוכר ומוערך בישראל ומחוצה לה כבית-ספר מוביל בלימודי המוסיקה. אנו גאים בהערכה זו ומייחסים אותה לרמתם הגבוהה של המורים הראשונים ולמורשתם, שהועברה ומועברת במלואה לדורות חדשים של מורים, מלחינים, מנצחים ומבצעים. אנו ממשיכים את דרכם של המייסדים הדגולים – עדן פרטוש, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ', לורנד ואליז פניבש,  אילונה ולסלו וינצה – אשר הקימו את הקונסרבטוריון בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-20, וראו בו את מפעל חייהם.

רמת הוראה גבוהה היא אצלנו תנאי יסוד. צוות המורים מלמד ומדריך מאות ילדים ובני נוער, ובוגרים שבחרו במוסיקה כמסלול מקצועי. אנו מלמדים אותם להרגיש, לאהוב ולהבין מוסיקה, עוזרים להם לבחור בכלי המתאים, ומעודדים אותם להקדיש שעות יקרות לתרגול טכניקה ולהתמודדות עם קשיים. אנו בונים לכל תלמיד תכנית אישית המתאימה ליכולותיו ולקצב התקדמותו, ומשלבים בה מפגשים וכיתות אמן עם מוסיקאים מובילים מהארץ ומחו"ל. בנוסף, אנו מקדמים את השתתפות התלמידים בקונצרטים, בתחרויות ובפסטיבלים בארץ ובעולם, כסולנים ובמסגרת  הרכבים קאמריים, תזמורות ומקהלות.

1940-1920 מהנציב העליון עד התזמורת של הוברמן

עם החלת המנדט הבריטי על פלשתינה-א"י, החלה התעוררות  בעולם המוסיקה הארץ-ישראלית בכלל ובתחום בתי-הספר למוסיקה בפרט. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות. החל מהעדפותיו התרבותיות של "השלטון החדש" ועד עליית יהודי גרמניה שדאגו להשכלה המוסיקלית של ילדיהם עוד בטרם מצאו בית לגור בו. אולם, את המהלך המכריע יזם וביצע הכנר ברוניסלב הוברמן, שהכריז על הקמת התזמורת הישראלית ערב הטרגדיה של יהודי אירופה. הוא גייס לבבות וכספים, השיג סרטיפיקטים, הלהיב, הפציר, שידל ודחק בכל מוסיקאי יהודי, שיציל את הקריירה או לפחות את חייו. הוברמן לא נח ולא שקט עד שהמנצח ארתורו טוסקניני הרים את השרביט. זה קרה ביריד המזרח של תל-אביב ב-1936, ומאז מנגנת התזמורת עד היום.

1965-1940 החבורה ההונגרית בגן עדן פרטוש

הם למדו באקדמיה ע"ש פרנץ ליסט. הם יצקו מים על ידיהם של ברטוק וקודאי. הם היו בדרך לקריירה עולמית, אך לא עמדו בלחציו ובהפצרותיו של ברוניסלב הוברמן. עדן פרטוש, לורנד ואליז פניבש, לסלו ואילונה וינצה ואלכסנדר אוריה בוסקוביץ' –  זו הייתה "החבורה ההונגרית". הם בחרו לבוא לפלשתינה ולהקים בית חדש, למוסיקה ולעצמם. לפרנסתם התחילו ללמד, ומכיוון שהיו מוסיקאים וגם מורים מעולים הלך וגדל מספר התלמידים מיום ליום ושוב אי אפשר היה להסתפק בדירת המגורים למתן שיעורי נגינה.  כך נולד ב-1943 הקונסרבטוריון כסניף תל-אביב של האקדמיה הירושלמית למוסיקה, וב-1945 נרשם כאגודה לפי החוק העות'מאני.
כתובת האגודה: דייר משנה בגימנסיה שלווה, רח' רנ"ק 5, תל-אביב. הלימודים התקיימו במקלט, ובכמה חדרים שהוקצו לשעות אחה"צ בלבד לשיעורי תיאוריה ולנגינה. המורים, עד כמה שהדבר ניתן, העדיפו ללמד בבית….

כבר בשנת הלימודים הראשונה למדו בקונסרבטוריון 88 תלמידים אותם לימדו 18 מורים. במהלך שנה זו התרחבה מחלקת הנשפנים וזכתה לתגבורת מעולה של מורים במגוון כלי הנשיפה. בשנה השנייה כבר למדו 120 תלמידים בהדרכת 25 מורים, מחציתם חברי התזמורת הפילהרמונית. שכר המורה נקבע בהתאם לרמת התלמיד  –  משתיים וחצי עד שלוש ושלושת רבעי לירות א"י – ונקבעה הבטחת שכר מינימום של 72 לירות לשנה. שכר הלימוד הספיק בדוחק לקיום המורים, אולם גם כך התקשו תלמידים רבים לעמוד בו. ההנהלה דאגה לכך שרובם יקבלו מלגות, ומורים רבים נרתמו למאמץ ותרמו זמן עבודה ואפילו כסף, מהמעט שהיה להם, לקרן המלגות. שתי בעיות קשות ליוו את הקונסרבטוריון מיומו הראשון – בית ראוי ושכר ראוי למורים ולהנהלה. אבל למרות כל אלה, הקונסרבטוריון קם והיה לעובדה קיימת, חיה ומנגנת, יוצרת מוסיקה ומטפחת דור חדש של מוסיקאים.

מארבעה קונסרבטוריונים יוצא אחד

בתחילת שנות החמישים פעלו בירושלים ובתל-אביב ארבעה קונסרבטוריונים הקשורים זה בזה, ובו זמנית גם מתחרים זה בזה, על מורים, על תלמידים, על מעמד ועל תקציבים:
הקונסרבטוריון והאקדמיה הארצישראלית הוותיקים בירושלים, ובכפוף להם, הקונסרבטוריון התל-אביבי של פרטוש. הקונסרבטוריה הירושלמית החדשה של דוסטרובסקי ושלוחתה התל-אביבית בהנהלת פאול בן-חיים.

בין ארבעת הקונסרבטוריונים שררה בדרך כלל תחרות מקצועית, אך לעתים גם יריבות אישית. קשיים תקציביים העלו מדי פעם מחשבות ורעיונות על איחוד לצרכי התייעלות, אבל המגעים והשיחות לא הגיעו לכלל מעשים. בסופו של דבר שרד הקונסרבטוריון שלנו, הקונסרבטוריון של פרטוש – הלא הוא הקונסרבטוריון של תל-אביב.

1950, הקונסרבטוריון התל-אביבי הוותיק של פרטוש והחבורה ההונגרית עבר דירה ללילינבלום, לבית הספר תחכמוני, אך עד מהרה התברר כי העלייה המתמשכת במספר התלמידים הפכה את הצפיפות בבניין, שמלכתחילה הייתה בלתי נסבלת, לבלתי-אפשרית. היה ברור כי נדרש פיתרון רדיקאלי, אך הקונסרבטוריון קיבל מענה מינימאלי: כמה חדרים בבי"ס לבנות "מזרחי" (דיזנגוף 221), כמה ברמת-גן וכמה ברמלה ( ואחרי הרבה התרוצצויות גם קו טלפון אחד!).

1980-1965 עוברים לאוניברסיטה. או שלא

בתחילת שנות השישים הסתמן פתרון חדש. אנחנו נהפוך לחלק אינטגראלי מן האוניברסיטה החדשה המוקמת בתל-אביב. כך נזכה להכרה, מעמד, שכר ותנאים כמקובל, והעיקר – לבית מודרני ואולם קונצרטים במתחם האוניברסיטה. היה נדמה שהגענו לחוף מבטחים, גם אם עוד ארוכה הדרך וגיוס התקציב הדרוש והתרומות ייקח זמן, שלא לדבר על הבנייה עצמה. כך חלפו להן שש שנים, שבמהלכן הצטנן יחסה החם של האוניברסיטה לפרטוש ולחבריו. התברר כי המקום קטן מדי, ואחרי דיונים ממושכים החליטה האוניברסיטה שלא לקבל את התלמידים הצעירים, אלא רק את המבוגרים יותר, ללימודי המוסיקה התיאורטיים והאקדמיים. במילים אחרות, הקונסרבטוריון יפוצל ויאבד חלק מתלמידיו, חלק ממוריו והרבה ממעמדו האקדמי והציבורי.

לאחר שנפרדו דרכיהם של הקונסרבטוריון והאוניברסיטה שררה אצלנו אווירה קשה ביותר. הצוות נחצה, והמורים שנשארו בקונסרבטוריון הרגישו עלבון ונחיתות לעומת אלה שצורפו למגדל השן. נותרנו עם הבעיות הכרוניות: אין בית ראוי, אין ביטחון ואין תנאים סוציאליים לצוות.
במצב דברים זה, וכנגד כל הסיכויים, החל מנחם מאיר (בנה של גולדה) לנהל את הקונסרבטוריון. הוא ניהל מאבק הישרדות לאורך 13 שנים והצליח לשמור על הקונסרבטוריון כגוף חי. עם פרישתו בשנת 1980, יזמה העירייה מכרז לתפקיד מנהל הקונסרבטוריון.

2004-1981 עוברים לבית חדש. הפעם באמת

במכרז העירייה לתפקיד מנהל הקונסרבטוריון נבחרה בוגרת הקונסרבטוריון, דניאלה רבינוביץ'.
דניאלה, בתו של המלחין מנחם אבידום הכירה מקרוב את בעיות הקונסרבטוריון והתנתה את כניסתה לתפקיד במציאת בית מתאים. העירייה אישרה את בקשתה, ודניאלה בחרה במבנה ברחוב שטריקר, אף על פי שהבניין נראה עזוב ומוזנח. ראש העיר, שלמה להט, ומנהל מינהל החינוך, ד"ר שמשון שמשוני, אישרו את הבחירה. גם קרן תל אביב התגייסה, לצידם של מר יורם פטרושקה, היו"ר הראשון של העמותה החדשה שהוקמה, וב-1981, עם תום השיפוץ, עבר הקונסרבטוריון למבנה החדש.

כשנכנסה דניאלה לתפקיד, בשנת 1980, מנה הקונסרבטוריון 160 תלמידים בלבד. אבל עם המעבר הצטרפו תלמידים חדשים רבים. קבוצת המורים הותיקה והמצומצמת, הייתהמעורבת, נלהבת ופעילה. רוח חדשה החלה מנשבת בין הכתלים הלבנים של הבניין ברחוב שטריקר. על מנת לעורר את הקונסרבטוריון ולהעלות את מספר תלמידיו, הוסיפה דניאלה לימודי טרום-כלי ונתנה קדימות לכלי הקשת . עם העלייה המתמדת במספר התלמידים היא הרחיבה גם את צוות המורים וגייסה לשורותיו את מיטב המוסיקאים.

דניאלה שכנעה את ראש העיר בצורך בהרחבת הקונסרבטוריון, והוא, מצידו, שכנע בכך את תד אריסון ז"ל ואשתו לין. הם החליטו לתרום ביד נדיבה לשיפוץ הבניין, הוספת קומה והקמת האודיטוריום, ובהמשך גם לבניית ספרייה. הייתה זו התרומה הראשונה של משפחת אריסון בישראל, וראשיתה של ידידות מופלאה. דומה היה כי נשלמה מלאכת הבניה, לפחות לעשור או שניים…

2008 גלות אחרונה. ומעכשיו הרבה מוסיקה טובה

קוסטין קנליס-אוליאר יודע שדבר לא בא בקלות. מאז עלה ארצה בשנת 1980 מרומניה –  שם השלים את לימודיו באקדמיה למוסיקה בבוקרשט כמוסיקאי וכאמן גיטרה – מילא, לצד פעילותו כנגן מבצע, שורה של תפקידי חינוך וניהול, ובשנת 2005 זכה במכרז לתפקיד מנהל הקונסרבטוריון.

לכאורה, היו שם כל המרכיבים הדרושים להצלחה: בית במיקום מעולה, אודיטוריום משובח, סגל הוראה מצוין, "כוכבים חדשים" בדמות מרכז הג'אז ותזמורת הביג-בנד והמחלקה למוסיקה עתיקה, ו"כוכב ותיק" שהפך למותג – המרכז למוסיקה קאמרית, המפיק ומקיים עשרות קונצרטים מדי שנה.

אך גם להצלחה יש מחיר. גידול הפעילות חייב הגדלת התקציב. בעזרת חברי ההנהלה הצליח קוסטין לרתום את העירייה לתמיכה בתקציב השוטף, בעוד שתקציב הפיתוח ימומן על-ידי גופים ציבוריים או פרטיים, תורמים וידידים.

משנדמה היה שהמערכת התייצבה, התעוררה בעיה חדשה – הבניין.
כבר ב-2004 התגלו סדקים רבים ובדיקה הנדסית קבעה כי מדובר במבנה מסוכן, העלול להתמוטט על נגניו. הוחלט שבמקום לתקן לשפץ ולטייח, ייבנו מחדש שני הבניינים והאודיטוריום, כהעתק מדויק, אך משודרג.

הקרן המשפחתית ע"ש תד אריסון נחלצה שוב לפעולה, ותרמה את מחצית הסכום הנדרש לפרויקט המבנה החדש, בעוד העירייה מוסיפה את המחצית השנייה.

הקונסרבטוריון יצא לגלות נוספת, והפעם לארבע שנים.

2012 חזרה למשכן המחודש

"למרות הקשיים, עברנו בשלום את תקופת ההמתנה, אבל אני מעדיף שלא נעבור את החוויה הזאת פעם נוספת, עד כמה שהיא הייתה 'מגבשת'" אומר קוסטין, "הגיע הזמן לחזור ולהביט קדימה, להתפתח, להקים דור חדש של מוסיקאים, לצמוח, לבנות ולהוביל, להכניס לתכנית הלימודים זרמים חדשים במוסיקה, והעיקר – להמשיך ולתת לתל-אביב ולכולם הרבה מוסיקה טובה."