הכנר ניתאי צרי והצ'לן הלל צרי – שניים מבכירי הקשתנים הישראלים – חוברים אל הפסנתרנית מיכל טל – מהבולטות והפעילות בפסנתרנים בארץ המתמחה במוסיקה צרפתית – ואל הוויולן, חבר התזמורת הפילהרמונית, אמיר ואן דר האל, לתכנית צבעונית ומגוונת על טהרת המוסיקה הצרפתית, מן הרומנטיקה השופעת של המאה ה- 19 ועד לניאו קלאסיציזם הנונשלנטי של המאה ה- 20, בהרכבים משתנים.
הסונטה לכינור ולפסנתר מאת צזאר פרנק (1886) היא אחת היצירות הידועות והאהובות ביותר ברפרטואר הכינור, ומאבני היסוד של רפרטואר זה ושל התפתחות המוסיקה הקאמרית הצרפתית. בשילוב ייחודי בין צורניות קלאסית מתוחכמת להרמוניות רומנטיות עשירות יצר פרנק סינתזה אישית וייחודית, המבטאת רגשות עזים, המגיעים לעיתים עד לאקסטזה של ממש, לצד להט מיסטי אינטימי ומופנם.
הסונטה לצ'לו ולפסנתר מאת פרנסיס פולנק (1948) מפורסמת ומבוצעת פחות מאשר יצירותיו האהובות של המלחין לכלי נשיפה, אך אין היא נופלת מהן באיכותה ומביאה לידי ביטוי את סגנונו הניאו-קלאסי הבלתי-אמצעי והמקסים של פולנק בשיא כוחו. הפרקים החיצוניים מציגים את השילוב הטיפוסי למלחין בין נושאים נמרצים, עוקצניים, אך טובי מזג, לבין רגעים של הבעה רומנטית חמוצה-מתוקה. הפרק האיטי הוא אחת מיצירותיו השירתיות, המעודנות והקסומות ביותר של פולנק, ונותן ביטוי מלא לאיכויותיו הרומנטיות הליריות הכובשות של הצ'לו. הפרק השלישי, הריקודי והשאנן, הוא מחווה של פולנק למוסיקת הסלון והג'ז שהיתה פופולארית ב- Music Halls של פריז במחצית הראשונה של המאה ה- 20.
רביעיית הפסנתר מס' 2 בסול מינור, אופ. 45 מאת גבריאל פורה (1886), אחותה של רביעיית הפסנתר הראשונה של המלחין אשר תבוצע בקונצרט קודם העונה. כמו הרביעייה הראשונה, גם יצירה זו נטועה עדיין בבירור בעולם הרומנטי של המאה ה- 19, וגם בה בולטת נטייתו של פורה להבעה לירית מעודנת ולקווים מלודיים רחבים, גם כאשר הם עוטים לבוש נמרץ ומלא דחף בפרקים המהירים. על אף האופי הדרמטי של היצירה והבעתה הרגשית השופעת, נראים כאן גם ניצנים של התהפוכות הסגנוניות העתידות לבוא במוסיקה הצרפתית, במיוחד בטשטוש הגבולות הצורניים בתוך הפרקים, ובשפה ההרמונית הנוטה יותר לעולמות המודאליים של המוסיקה העתיקה, מהם ישאב גם דביסי את השראתו.
