רביעיית הפסנתר הישראלית, מההרכבים הבולטים בנוף המוסיקה הקאמרית בישראל בשנים האחרונות, חוזרת למרכז למוסיקה קאמרית זו העונה הרביעית, בתכנית שופעת רגש ודמיון ובה שלוש רביעיות פסנתר מן המאה ה- 19, המציגות שלוש פנים שונות של הרומנטיקה במוסיקה.
חברי ההרכב – רויטל חכמוב פסנתר, גלעד הידלסהיים כינור, שולי ווטרמן ויולה, עירא גבעול צ'לו – הם כולם מוסיקאים מנוסים ובשלים, עם רקע עשיר בנגינת מוסיקה קאמרית בהרכבים קודמים, ומביאים, כל אחד, את היכרותו וניסיונו הרב באסכולות שונות, לכדי מיזוג ייחודי של כישרון וידע.
רביעיית הפסנתר במי-במול מז'ור, אופ. 47, (1842) מאת רוברט שומאן, נמנית עם יצירותיו הקאמריות המשובחות והאהובות ביותר של המלחין. היא מתאפיינת בתחכום מבני ומרקמי, בשזירה רב-קולית רבת מעוף של תפקידי הכלים והנושאים המוסיקליים השונים ובאווירה אינטימית המגיעה לשיאה בפרק האיטי, אחד מפרקי המוסיקה הנשגבים ביותר ביצירתו של שומאן. לעומתו פרק הסקרצו, מזכיר ברוחו התזזיתית את מנדלסון.
פליקס מנדלסון עצמו מיוצג בתכנית זו ברביעיית הפסנתר מס' 2 בפה מינור, אופ. 2 (1823), אחת היצירות הראשונות שפרסם ילד הפלא, בהיותו בן 14 בלבד. על אף גילו הצעיר של המלחין מפגינה יצירה זו בשלות וביטחון. תפקיד הפסנתר בה וירטואוזי במיוחד והפרקים השונים חושפים את אותם היבטים טיפוסיים לסגנונו של המלחין האהוב, המוכרים גם מיצירותיו הנודעות – מרץ ותנופה סוחפת בפרקים המהירים, ולצידם ליריות מתוקה בפרק האיטי.
רביעיית הפסנתר מס' 1 בדו מינור, אופ. 15 (1879) מאת גבריאל פורה, נמנית עם יצירות המופת החשובות ביותר שנכתבו להרכב זה והיא היתה בבחינת פריצת דרך בעולם המוסיקה הצרפתית, המבשרת את התפתחותה של אסכולה צרפתית חשובה גם בתחום המוסיקה הקאמרית. מאפייניה הבולטים של היצירה הם בטחון ובהירות צורניים, מלאכת מחשבת בדיאלוג המבריק בין התפקידים, רגישות רבה לצבע כלי, עושר ואישיות מגובשת של החומרים המלודיים המעובדים במיומנות, תחכום הרמוני ושליטה בכתיבה לפסנתר. ראוי לציון גם השילוב בין סגנון אישי מעודן מאוד לבין אנרגיה כובשת. מבחינה כרונולוגית ממוקמת היצירה בין המוסיקה של צזאר פרנק לבין זו של דביסי, והיא צרפתית באופן שאין לטעות בו, עם קרבה הן לרומנטיציזם השופע של פרנק והן לחושניות הקרה של דביסי.