הכנר בוריס ברובצין – מהמוסיקאים הקאמריים המבוקשים והפעילים ביותר בעולם כיום, המשתף פעולה עם מוסיקאים נודעים כדוגמת יאנין ינסן, גדעון קרמר, מישה מייסקי, יוליאן רחלין, גארי הופמן ומרטין פרוסט, בפסטיבלים מהחשובים בעולם, בהם ורבייה, אדינבורו, זלצבורג ועוד – מגיע לראשונה למרכז למוסיקה קאמרית ופוגש את מיטב המוסיקאים הקאמריים הישראלים הפעילים כיום בארץ ובעולם: הוויולן עמיחי גרוס, הצ'לן צבי פלסר, הפסנתרן שי ווזנר והכנרת ניצן ברתנא.

תכנית הקונצרט צוללת אל מעמקי הרומנטיקה האוסטרו-גרמנית. הקונצרט יפתח בנוטורנו לשלישיית פסנתר (1827) של שוברט, אחת היצירות שכתב המלחין בשנת חייו האחרונה. פרק איטי זה נע בין שלווה מעודנת ושמימית לבין אווירת ניצחון צוהל. חותמו הייחודי של שוברט ניכר באיכות האיטית והמהפנטת של נושאיו הקורנים, בתזמון המושלם של ההרמוניות המפתיעות, בשינויים המעודנים של מרקם וצבע לשם גיוון במסגרת חזרתיות, ובפלא של היופי שופע הניואנסים הנובע מאמצעים פשוטים לכאורה. פרק טריו זה הוא כמעין מדיטציה נעלה, ויש הרואים בו כמעין מתווה לפרק האיטי מתוך חמישיית כלי הקשת הידועה שכתב שוברט באותה תקופה.

דוהנאני נולד בהונגריה ב-1877, אך פיתח קריירה בינלאומית, תחילה בגרמניה ובאוסטריה, ובהמשך חייו בארה"ב. ברהמס גילה אותו בראשית דרכו, תמך בו וסייע רבות לקידומו. על אף מעמדו הרם בחייו, נדחק דוהנאני בתולדות המוסיקה לצילם של עמיתיו הצעירים ממנו, בני ארצו – ברטוק וקודאי. בעוד ברטוק וקודאי התמקדו במוסיקה העממית ההונגרית, חקרו אותה, הטמיעו אותה ביצירותיהם לתוך שפה מוסיקלית מודרנית, וחפשו דרכים חדשות, בחר דוהנאני במסלול הבטוח של המשך המורשת הרומנטית הגרמנית, בהשראה ברורה של ברהמס. דוהנאני הצליח במיוחד בתחום המוסיקה הקאמרית, ויצירותיו בשדה זה מקוריות מאוד וכתובות ביד אומן. חמישיית הפסנתר השנייה שלו נכתבה בברלין ב-1914, בשיא תהילתו, אך גם נוכח החרדות שעוררה מלחמת העולם הראשונה שכבר יצאה לדרכה, והיא אחת היצירות המשובחות והמתוכחמות במכלול יצירתו. שני פרקיה החיצוניים נוטים לאופי מהורהר, מסתורי, ונרגש בעוד פרק האינטרמצו האמצעי כתוב כוואלס וינאי נוסטלגי, העובר שורה של טרנספורמציות שנוטלות ממנו את מהותו.

התכנית תחתם ברביעיית הפסנתר של ריכרד שטראוס. שטראוס מוכר בעיקר הודות לאופרות וליצירותיו הסימפוניות גדולות הממדים. עם זאת, מוסיקה קאמרית העסיקה אותו בראשית דרכו כמלחין, בעקבות הגילוי של ברהמס ותחת השפעתו, בדומה לדוהנאני. רביעיית הפסנתר בדו מינור, שכתיבתה הושלמה ב-1885, היא הגדולה בין יצירותיו הקאמריות והחשובה ביותר בין היצירות שכתב בתקופה מוקדמת זו בקריירה. בארבעת פרקיה מבטאת יצירה זו מיזוג ייחודי בין צלילות הדעת והפאר של ברהמס לבין הלהט והווירטואוזיות הנמרצת של שטראוס הצעיר. מצלולה שופע וכהה, והיא מפתחת את רעיונותיה באנרגיה יוקדת, לצד ליריות כובשת המקבלת ביטוי מיוחד בפרק האיטי.