מניו יורק לסידני, לווינה וללונדון, רביעיית אביב הופיעה באולמות הקונצרטים היוקרתיים בעולם, בהם הקרנגי בניו-יורק, הקונצרטחבאו באמסטרדם, אודיטוריום הלובר בפריז, הוויגמור בלונדון, הקונצרטהאוז בווינה והקונצרטהאוז בברלין. היא אף מוזמנת לפסטיבלים נודעים, בהם ורביה, דאבוס, אקס-אן-פרובנס, לוברון ו- La Folle Journée בנאנט. רביעיית אביב נוסדה בישראל ב-1997, ולמדה בהדרכת גד קוגן, אירינה סבטלובה וחיים טאוב. בהמשך זכתה ללמוד בהדרכת חברי הרביעיות הגדולות של אירופה: רביעיית אמדאוס, רביעיית אלבן ברג ורביעיית איזאי. הרביעייה זכתה בפרס הראשון ובארבעה פרסים מיוחדים בתחרות מלבורן הבינלאומית למוסיקה קאמרית (אוסטרליה, 1999), בפרס הראשון בתחרות Charles Hennen (הולנד, 1999), בפרס השני ובפרס שוברט בתחרות הבינלאומית "שוברט והמוסיקה המודרנית" בגראץ (אוסטריה, 2003) ובפרס השני ובפרס המבקרים הבינלאומיים בתחרות בורדו לרביעיות כלי קשת (צרפת, 2003). כמו כן, זכתה בפרס משרד התרבות הישראלי, בפרס משרד התרבות הגרמני ובפרס קרן מפעל הפיס. בסיס הפעילות של הרביעייה כיום הוא בשווייץ. בעונת 2018-19 ביצעה את מחזור מכלול הרביעיות של בטהובן בסדרת קונצרטים חיים שהוקלטו ומשודרים בקביעות בתחנות רדיו וטלוויזיה בשווייץ. שתי הקלטותיה האחרונות של הרביעייה הוקדשו לשוברט: חמישיית כלי הקשת בדו מז'ור (נקסוס, 2020); והרביעיות האחרונות של (Aparté, 2021). שתי ההקלטות זכו לשבחי הביקורת הבינלאומית, ועוטרו ב-"5 diapasons" ובפרס "Supersonic" של המגזין Pizzicato.

הרביעייה יצאה לדרך חדשה בסתיו 2023 כאשר הצטרפה לשורותיה, ככנרת ראשונה, הכנרת הצרפתיה אנה גקל. בהרכב מתחדש זה הופיעה הרביעייה על בימת המרכז למוסיקה כבר בעונה הקודמת ובאירופה, כולל בפסטיבל רביעיות כלי הקשת בבורדו, והיא שבה אלינו גם בעונה הנכחית, בתכנית הכוללת שלוש יצירות מופת לרביעייה פרי עטם של שלושה מאסטרים מתקופות שונות.

כמו מרבית יצירותיו של היידן הכתובות במינור, גם הרביעייה אופ. 64 מס' 2, מתאפיינת באמביוולנטיות, חוסר שקט ומעברים לא צפויים מינור למז'ור ובין הלכי רוח. הפרק השני, אדאג'ו, מציע הפוגה של שלווה שממית ללא מתחים, בעוד נימה צוענית קפריזית שורה על פרק הפינאלה לפני שהוא חותם את היצירה בהתפוגגות.

את רביעיית כלי הקשת היחידה שלו השלים מוריס ראוול ב-1903, בהיותו בן 28 ועדיין "סטודנט נצחי" בקונסרבטואר של פריז, בו בילה מגיל 14, אבל היא רחוקה מלהיות יצירה סטודנטיאלית. למעשה נחשבת הרביעייה של ראוול כיום ליצירת המופת הראשונה שלו, ולאחת מיצירות המופת של כל הזמנים ברפרטואר רביעיות כלי הקשת, והיא דוגמה נהדרת לשילוב מבריק בין צבע לצורה ביצירתו. הרביעייה של ראוול ממזגת השפעות מגוונות אותן הטמיע המלחין אל תוך סגנונו האישי הייחודי. השפעה בולטת במיוחד מקורה בקלוד דביסי, אשר השלים את רביעיית כלי הקשת היחידה שלו תשע שנים מוקדם יותר. השפעתו של דביסי ניכרת ברביעייה של ראוול בייחוד בצבעי הצליל החדשים ובתפיסה הסונורית החדשה של מצלול הרביעייה – השימוש הנרחב בפיציקטי, באפקטים של טריל, בעמעמים, בנגינה על השחיף (הצוואר) ועוד. כל אותם ביטויים לעיסוק הרב של דביסי וראוול בצבע צלילי שזיכה את המוסיקה שלהם בכינוי "אימפרסיוניזם". באותה עת, ראוול נותר ברביעייה, כמו ברב יצירותיו, קרוב יותר לתפיסות הצורניות ולטכניקות הפיתוח התמאטי הקלאסיות המסורתיות. בארגון הצורני הקפדני והלוגי של המוסיקה ובמרקמים הבהירים והשקופים בולטת הנטייה הניאוקלאסית החזקה שלו והערצתו למוצרט. הפרק הראשון הוא נונשלנטי, חושני, מתערסל וענוג, ברוח צרפתית מובהקת. הפרק השני, ריתמי וחי, ידוע במיוחד לחלק הפותח, המבוצע כולו בפריטה בארבעת הכלים. בהמשך הפרק אפקטים של טרילים (עיטורים) וטרמולי (הרעדות צליל) מקנים למוסיקה ברק מנצנץ. סולו צ'לו מעביר לחטיבה האמצעית האיטית, הנוסטלגית והמהורהרת, המנוגנת עם עמעמים. הפרק השלישי, האיטי, הוא פרק לירי, אילתורי ורגוע, ברוח נוקטורן, בעוד הפינאלה הקצר והנמרץ חותם את היצירה בפרץ אנרגיה חסר מנוחה.

הרביעייה בלה מינור, היא הראשונה בין שלוש הרביעיות האחרונות והגדולות שכתב שוברט בשנותיו האחרונות. רביעייה לירית, מעודנת ומופנמת זו מוכרת בכינוי "רוזמונדה"' הודות לנושא הפרק השני, האיטי, הלקוח מן המוסיקה שכתב שוברט למחזה באותו שם, והיא הייתה היחידה מבין הרביעיות של שוברט שהתפרסמה עוד בחייו. ברביעייה זו, כמו בשלוש הרביעיות האחרונות, יש לפרק האיטי – במטען הרגשי שלו וכן בתבנית הנושאית שלו – השפעה מכרעת על הפרקים האחרים. שלא כברביעיות המוקדמות שלו, שבהן הלך שוברט בעקבות הדפוסים הקלאסיים, הרי שכאן הגיע לתפיסה חדשה של הפרק האיטי, הנוסטלגי ומלא הכמיהה, כמרכז כובד של היצירה. פרק הפינאלה מאזן את ההבעה וחותם את היצירה בסיום מז'ורי וברוח טובה.