הפסנתרן רומן רבינוביץ' פותח את סדרת הרסיטלים לפסנתר לעונה זו בתכנית עשירה ושופעת גוונים. רבינוביץ', זוכה תחרות רובינשטיין 2008, מופיע בקביעות כסולן עם תזמורות מובילות ברחבי ארה"ב ואירופה, בהן התזמורת הסקוטית הלאומית, הסימפונית של סיאטל, הקאמרית של פריז, הסימפונית של פראג ועוד. הופיע בקונצרטים וברסיטלים באולמות ובסדרות קונצרטים בולטים בעולם, בהם הוויגמור בלונדון, הגוונדהאוז בלייפציג, מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, אגודת אמנויות הבמה של וושינגטון, מרכז קנדי בוושינגטון, אגודת הרסיטלים של ונקובר, סדרת הפסנתר באולם המלכה אליזבת בלונדון, אקדמיית ליסט בבודפשט וכן בפסטיבלים נודעים, בהם מרלבורו, לוצרן ופסטיבל האביב של פראג.

תחתום את הקונצרט יצירתו הגדולה והאהובה של המלחין הרוסי, מודסט מוסורגסקי, "תמונות בתערוכה"', שזכתה למעמד של מפגן ראווה של פסנתרנות. היצירה נכתבה ב-1874, בהשראת תערוכה זיכרון מיצירותיו של האמן ויקטור הרטמן, ידידו הקרוב של מוסורגסקי שגיבש סגנון חדש באמנות הרוסית, המבוסס על מלאכות היד הכפריות ועל מסורות סלאביות מימי הביניים, ומותו בטרם עת, בשנת 1873, בהיותו בן 39, היכה בתדהמה את המלחין ואת כל קהילת האמנות הרוסית. היצירה בנויה כסוויטה של פרקים מנוגדי אופי אותם שזר המלחין יחדיו עם "פרומנדה" מוסיקלית בה הוא מתאר את התהלכותו מתמונה אחת לאחרת. רב הפרקים מתארים רישומים, ציורי מים ותוכניות ארכיטקטוניות שהוצגו בתערוכה הפומבית, אך כמה מהם מבוססים על ציורים שהציג הרטמן למוסורגסקי באופן פרטי. מוסורגסקי ניחן בכישרון לתפוס את המהות של דמות, הלך רוח או סצנה, בדימוי מוסיקלי קצר ומרשים. הדמיון שלו מפליג מעבר לגירוי הוויזואלי המיידי של התמונה, אך יחד עם זאת כל מתווה מוסיקלי מזקק במדויק את הלך הרוח של המקור, עד לפרק הסיום המונומנטאלי המתאר ברב עצמה ורושם את השער הגדול של קייב, בהשראת התכנית של הרטמן, שלא מומשה מעולם, לשער לעיר קייב בסגנון הרוסי העתיק המאסיבי.

התכנית תפתח ביצירה נוספת עשירת צבעים ודימויים, אך בסגנון שונה לחלוטין ומעודן מאוד – "הדפסים", של קלוד דביסי הצרפתי, משנת 1903. ניתן לומר כי היצירה "הדפסים", שנכתבה בקיץ 1903, היא הסימן האמיתי הראשון לסגנונו הבשל החדש של דביסי בתחום הפסנתר, ביטוי למסע הפנימי ולשפה האישית החדשה של המלחין פורץ הדרך אשר התנתק מהקונבנציות ומהציפיות הנהנתניות של הסלון ושל אולם הקונצרטים הפריזאיים, ומהגודש הרגשי של הרומנטיקה, בחפשו אחר דרכים חדשות למוסיקה צרפתית מעודנת של רמיזות ורשמים חולפים, מוסיקה עשירה בגווני צליל מורכבים, בהרמוניות קלידוסקופיות ובמרקמים עשירים, אשר נהוג לכנותה "אימפרסיוניסטית". שני הפרקים הראשונים בטריפטיך – "פגודות" ו"ערב בגרנדה" –  הן כמעין יומן מסע אקזוטי. הראשון נכתב בהשראת המוסיקה של דרום מזרח אסיה, אליה התוודע דביסי בתערוכה הבינלאומית שנערכה בפריז ב-1900; בעוד השני נכתב ככל הנראה בהשראת מופעי הצוענים הליליים שהוצגו גם הם בתערוכה הבינלאומית ב-1900 תחת הכותרת "אנדלוסיה בתקופה המורית". לבסוף, בפרק השלישי, "גנים בגשם", שב דביסי הביתה וחוקר את זיכרונות הילדות שלו כשהוא שוזר כאן פרגמנטים מתוך שירי ילדים צרפתיים בסגנון טוקטה מהיר המתאר את הילד המתבונן במטח הגשם מבעד לחלוטין, אך מעיד גם על הקשר של דביסי למסורת מוסיקת הבארוק הצרפתית למקלדת של קופרן וראמו.

בהיסטוריה של המוסיקה הרוסית ניקולאי מדטנר, הצעיר במעט מרחמנינוב ומסקריאבין, נמנה עם המלחינים הנשכחים. על אף השבחים שהרעיפו עליו מוסיקאים ומבקרים בכירים ועל אף ההתלהבות של חסידיו, הוא נותר אלמוני עבור רב הקהל ונשכח על ידי רב המבצעים. עם זאת, בשנים האחרונות נראה שכוכבו מתחיל סוף סוף לדרוך, והקלטות מיצירותיו שרואות אור מפגינות בבירור את החוזקות הייחודיות של מלחין שגאונותו, בעולם צודק יותר, הייתה בוודאי זוכה להכרה רחבה. בדומה לרחמנינוב, לא נהה מדטנר אחר המגמות הסגנוניות החדשניות של המאה ה-20, ושמר אמונים לטונאליות ולמורשת הרומנטית גם עמוק על תוך המאה החדשה. בין יוני 1919 לאוקטובר 1920, בחפשו מפלט מהמהומה שהביאו עימן המלחמה והמהפכה, חי מדטנר במעון קיט כפרי כ-105 ק"מ דרומית מערבית למוסקבה. מראשית ימיו כמלחין נהג מדטנר לשרבט בפנקס רעיונות מוסיקליים שעלו בדעתו, אותם שמר לשימוש אפשרי מאוחר יותר. בחפשו חומר לשלושה קבצים של קטעי פסנתר להם נתן את הכותרת הכללית "מנגינות נשכחות", שב מדטנר כעת לרעיונות מוסיקליים אלה, ולכל קטע הוסיף כותרת ספציפית באיטלקית. הקובץ הראשון והשני נפתחים ומסתיימים בסונטה. ה-Sonata-Reminiscenza, הכתובה בפרק אחד, פותחת את הקובץ הראשון. "ה"הזכרות" המוזכרת בכותרת היצירה היא הזכרות מלנכולית, המתייחסת אולי להרהור של מדטנר על חייו הקשים ועל פרידתו הקרבה ממולדתו.

הזכרות מסוג אחר, בעבר מוסיקלי, מאפיינת את הסונטינה של מוריס ראוול, משנת 1905. ראוול מוזכר לעיתים קרובות בנשימה אחת עם דביסי כשני המלחינים המייצגים את האימפרסיוניזם במוסיקה, אולם בסונטינה הקצרה ניכרת בעיקר ההערכה הרבה של ראוול אל מורשת העבר של המאה ה-18 – בין אם בשימוש בצורת הסונטה הקלאסית הברורה ובמרקם שקוף בפרק הראשון, בין אם בשימוש במינואט בפרק השני ובין אם בסגנון הטוקטה שמקורו במוסיקת המקלדת של מלחיני הבארוק הצרפתים בפרק השלישי.

הסונטה החמישית של סקריאבין, משנת 1907, כתובה בפרק קצר אחד, אך היא תיקח אותנו לעולם צלילי שונה לחלוטין מהסונטינה של ראוול. תחת הצלילות, השקיפות והבהירות הקלאסיות של ראוול, מציע סקריאבין בסונטה שלו צלילה אל צלליה של הנפש בסגנונו המיסטי, הסוער והדרמטי, המותח את גבולות השפה הטונאלית אל הקצה בכרומטיות אינטנסיבית. לקראת השלמת היצירה, סקריאבין התייחס לסונטה זו כ"פואמה גדולה לפסנתר. היצירה הטובה ביותר שכתבתי מעודי". בראש הפרטיטורה קבע סקריאבין ציטוט מתוך מאמרו "פואמת האקסטזה", המיטיב לתאר את רוחה של היצירה: "אני קורא אתכם לחיים, הו כוחות מסתוריים, שקועים במעמקים המעורפלים של הרוח היוצרת, צללי החיים הנחבאים, לכם אני מעניק תעוזה!".

"Mr. Rabinovich performed with uncommon sensitivity and feeling" (Anthony Tommasini, New York Times)

"A joy to listen to… unfailing musicality and inventiveness" (BBC Music Magazine)

"Rabinovich’s playing… was absolute perfection" (Seen and Heard International)

"Admirable interpretations… performed with a rich, full-blooded sound, singing lines and witty dexterity". (New York Times)

"An evening of exceptional music making" (Seen and Heard International)

"He is an artist of the highest caliber; a pianist with complete technical command, a prodigious memory and a highly individual personality at the piano" (Palm Beach Arts Paper)