טריו טמפסט נוסד ב-2007 על ידי שלושה מוסיקאים ותיקים, בעלי ניסיון עשיר וקריירה ענפה, הן כסולנים והן במוסיקה קאמרית. מבקרים אף השוו אותו ל"טריו מליון הדולר" של ארתור רובינשטיין, גרגור פיאטגורסקי ויאשה חפץ. הטריו הופיע ברחבי ארה"ב, אירופה, אסיה והמזרח התיכון, וכיהן כהרכב הבית במכון חפץ הבינלאומי למוסיקה בווירג'יניה, ובפסטיבל המוסיקה הקאמרית קייפ קוד. הקלטת מכלול שלישיות הפסנתר של דבוז'ק בביצועו לחברת נקסוס זכתה לשבחי הביקורת הבינלאומית.

חוט דק של השפעה עממית נרמזת עובר לאורך תכנית הקונצרט כולה.

את השלישייה אופ. 11 כתב בטהובן ב-1797, חמש שנים לאחר שעבר מבון לווינה. בסגנונה היא שייכת עדיין לתקופה המוקדמת ביצירתו, ואופייה קלאסי, שופע חן מלודי ומרץ ווירטואוזי. הפרק האיטי לירי וקורן מאהבה בחטיבותיו החיצוניות, ופונה להלך רוח דרמטי יותר בחטיבה האמצעית. פרק הסיום מציג סדרת וריאציות על נושא ברוח עממית הלקוח מתוך האופרה "אהבה בים, או הפיראט" מאת יוזף ויגל, אשר בוצעה לראשונה ב-15 באוקטובר 1797 וזכתה לפופולאריות רבה בווינה. לאור הפופולאריות הרבה של מנגינה זו זכתה השלישייה של בטהובן לכינוי “Gassenhauer” שפירושו – "שיר רחוב". מכל מקום זהו אחד מפרקי הווריאציות עשירי ההמצאה ביותר בתקופת יצירתו המוקדמת של בטהובן והוא חותם את השלישייה בשנינה ובצהלה.

הצ'לן, המלחין והמורה יהויכין סטוצ'בסקי נולד בשנת 1891 באוקראינה, דור רביעי למשפחת כליזמרים. הוא למד, בין היתר, בקונסרבטוריון של לייפציג, עבר לעיר ינה, ובשנת 1924 העתיק את מושבו לווינה. בשנת 1938, זמן קצר לפני הסיפוח הנאצי, עלה לישראל ועבד כמפקח על המוזיקה היהודית במחלקת התרבות של הוועד הלאומי. משנת 1950 הקדיש סטוצ'בסקי את כל זמנו להלחנה. ביצירותיו הוא משלב אלמנטים מוסיקלים יהודיים מעדות שונות בתוך שפה מוסיקלית מתקדמת. הוא כתב ספרי הדרכה לנגינה בצ'לו וספר על הכליזמרים וערך אנתולוגיות של שירים חסידיים. יצירתו "פנטסיה חסידית", משנת 1954, משקפת את תחומי העניין המגוונים שלו. היא משלבת נושאים והשפעות ממוזיקה חסידית ומוסיקת כליזמר, אך הכותרת "פנטזיה" מעידה על כך שהיצירה כתובה בצורה חופשית וברוח אלתורית שנעה בין פיוט ותפילה לבין ריקודיות. היצירה נכתבה במקור להרכב של קלרינט, צ'לו ופסנתר. בקונצרט הפעם יחליף הכינור את הקלרינט.

רבים מחשיבים את שלישיית הפסנתר בפה מינור של דבוז’ק כאבן דרך. היא רצינית, סוערת וטעונה בקונפליקט טראגי, באופן שאינו טיפוסי למלחין שנחשב לרוב לאופטימי וקורן אור. מקובל להניח שדבוז'ק נתן ביצירה זו ביטוי לכאב על מות אימו ב-1882, שנה לפני פרסום היצירה. אולם, נראה שהשלישייה נבעה גם מהפצרותיהם של חבריו ועמיתיו שיתעלה על דבקותו במוסיקה סלאבית לאומית-עממית, וישיג הכרה רחבה באמצעות סגנון אירופאי קוסמופוליטי. סיבה שלישית נוספת למפנה הייתה ההתפתחות "הטבעית" של דבוז'ק: דבוז'ק בן ה-42 הגיע לבשלות כמלחין, ומשעברו כמה שנים מאז ההצלחה הבינלאומית הראשונה שלו עם המחולות הסלאבוניים, הוא הוציא תחת ידיו את יצירת המופת הקאמרית הראשונה שלו, אפוס מרשים המאגד את כל האתגרים הללו לכדי תלכיד רב עוצמה. במשך מספר שנים זכה דבוז'ק לתמיכה, להנחיה ולהשראה מברהמס, שהיה מבוגר ממנו בשבע שנים. שלישיית הפסנתר בפה מינור, השלישית מארבע השלישיות שהותיר אחריו, כונתה היצירה ה"ברהמסית" ביותר של דבוז'ק. הפרקים החיצוניים של השלישייה הם ה"ברהמסיים" ביותר ביצירה, אבל חוש הצבע של דבוז'ק והעידון הריתמי שלו מעידים על אחד ממושאי ההערצה המוקדמים האחרים שלו: פרנץ שוברט. הנושאים האפלים הם סלאביים מאוד במקצבים ובמרווחים המלודיים שלהם, בעוד הנושאים הבהירים הם ליריים ואוניברסאליים יותר בפשטות הכובשת שלהם. הפרק השני הוא אחת מהדוגמאות הרבות ביצירותיו של דבוז'ק למחול הפוריאנט – מחול בוהמי תקיף וסוער, באופי סלאבי מוצהר, ואילו הפרק האיטי מתכנס לאלגיה אישית נשגבת. מכל מקום, זו יצירה נפלאה, המערבת בין קלסיציזם "אירופאי", רומנטיציזם, לאומיות סלאבית וחותמו האישי הייחודי של דבוז'ק עצמו.