מאז הקמתה, בשנת 2000, רביעיית קרמונה ביססה לעצמה מוניטין כאחד ההרכבים הקאמריים הבולטים בזירה הבינלאומית. הרביעייה מוזמנת באופן קבוע להופיע בפסטיבלי מוזיקה ובאולמות החשובים באירופה, בצפון אמריקה ובדרומה, כמו גם במזרח הרחוק, וזוכה לשבחי הקהל והמבקרים. בעונות האחרונות הופיעה, בין היתר, באולם ויגמור (לונדון), בקונצרטחבאו (אמסטרדם), באלבפילהרמוני (המבורג), בקונצרטהאוס בברלין, בברוקנרהאוס (לינץ), בז'נבה, בשטוקהולם, במומבאי, בבייג'ינג, בשוברטיאדה בשוורצנברג, בפסטיבל רביעיות המיתרים בזלצבורג, בפראג וכן בסדרות קונצרטים ובפסטיבלים חשובים באיטליה. בעקבות הופעת הבכורה עטורת השבחים באולם קרנגי בניו-יורק בעונת 2023-24, הוזמנה הרביעייה לשוב לניו-יורק במרץ 2024 על ידי אגודת המוזיקה הקאמרית של מרכז לינקולן, שתחת חסותה הופיעה לראשונה בפברואר 2022. הרביעייה משתפת פעולה עם אמנים והרכבים נודעים רבים, בהם, אקארט רונגה, טיל פלנר, פאבלו בארגן, קיט ארמסטרונג, מיגל דה סילבה, דיוויד אורלובסקי, קיריל זלוטניקוב, רביעיית אמרסון ורביעיית פאבל האס. במהלך עונת 2024-25 ציינה הרביעייה 25 שנות קריירה, בקונצרטים בסדרות קונצרטים ובפסטיבלים איטלקיים ובינלאומיים יוקרתיים, וכן בהקלטה חדשה של "אמנות הפוגה" של באך. הקלטותיה הקודמות כוללות: יצירות שנכתבו בהשראה איטלקית על ידי מלחינים לא איטלקיים – "Italian Postcards" (2020); אלבום כפול מיצירות שוברט (2019); וכן מכלול הרביעיות של בטהובן (2018). כל ההקלטות זכו להערכת הביקורת הבינלאומית ובפרסים חשובים. חברי הרביעייה מוזמנים לעתים קרובות להנחות כיתות אמן באירופה, באסיה, בצפון אמריקה ובדרומה, ומשמשים כפרופסורים באקדמיה ע"ש וולטר שטאופר בקרמונה מאז 2011. בשנת 2019 זכתה הרביעייה בפרס פרנקו בויטוני מטעם קרן בורלטי-בויטוני, על תרומתה המתמשכת לקידום המוזיקה הקאמרית באיטליה וברחבי העולם. חברי הרביעייה משמשים כשגרירים של הפרויקט הבינלאומי "ידידי סטרדיווארי". ב-2015 הוענק להם תואר אזרחי כבוד של קרמונה.

תכנית הקונצרט מציגה את רביעיית כלי הקשת כפריזמה להבנת הרומנטיציזם במוסיקה הווינאית בין שלהי המאה ה-18 לתחילת המאה ה-20.

הרביעייה ק. 465 היא האחרונה בקובץ שש הרביעיות שראו אור ב-1785, ושאותן הקדיש מוצרט להיידן. עד היום רביעיות אלו, המוכרות כ"רביעיות היידן", הן המושמעות ביותר בין יצירותיו של מוצרט בתחום הרביעייה. ניכר בהן סגנונו הבשל של מוצרט בתחכום הצורני, במורכבות הרב קולית, בעושר ההרמוניה, בעמקות הרגשית ובביטוי האישי. הכינוי, "רביעיית הדיסוננסים", ניתן ליצירה זו לא בידי מוצרט עצמו, אלא בראשית המאה ה-19, והוא משקף את התפיסה המקובלת בתקופה שראתה במוצרט את ראשון מלחיני הרומנטיקה. הכינוי מתייחס בעיקר למבוא האיטי לפרק הראשון, בו הקצין מוצרט עוד יותר את המסרים המורכבים המאפיינים גם את הרביעיות האחרות בסדרה. ריבוי הדיסוננסים במבוא זה אכן חריג ביחס למקובל בסוף המאה ה-18 והוא מקנה למבוא עוצמה אקספרסיבית שרק לעתים רחוקות עולה בצורה כה חשופה ביצירותיו של מוצרט.

רבים רואים בחמש הרביעיות האחרונות של בטהובן, מאופ. 127 עד אופ. 132, שנכתבו בין השנים 1824-1826, את שיא יצירתו המוסיקלית. ברביעיות אלה מפליג בטהובן לעולמות כה רחוקים, מסתוריים ונעלמים, ששום מלחין לא הגיע עדיהם, עד כי הוא זונח בכתיבתו כל מחויבות מסורתית כלפי צורה, פרופורציה, טיפול מוטיבי, הובלת קולות וכו', וכל מעייניו נטועים במישור הרוחני והאידיאי הטהור. בכך הוא נוגע בלב ליבה של הישות האמנותית בכל טהרתה, בהפשטה מוחלטת ובהתעלות רוחנית גמורה. את הרביעייה בלה מינור, אופ. 132, כתב בטהובן ב-1825. רביעייה גדולת ממדים זו, בת חמישה פרקים, שביצועה נמשך כ-45 דק', היא יצירה מורכבת ועמוקת הבעה, מרובת ניגודים. היא נפתחת בגישושים מעורפלים של "חיפוש דרך", המובילים לפרק הראשון שכולו הסתערויות ועצירות, פריצות והיסוסים, מלמולים והצהרות, האופייניים כל-כך לבטהובן – המתלבט מכאן והיודע בבירור מכאן לאן הוא חותר. הפרק השני, מעין סקרצו, פותח בוואלס מתערסל, המתפצל ומתפרק בהמשך בשעשועי גומלין בין הכלים. חטיבת הביניים תחילתה בצלילים סהרוריים ובריחוף אוורירי, אפל ומיסתורי, והמשכה רב-תמורות ורב-פנים. לב היצירה הוא פרקה השלישי, האיטי ועמוק ההבעה, הנמשך לבדו כעשרים דקות. בטהובן עצמו נתן לפרק זה את הכותרת האניגמטית "תפילת הודיה של הקם מחוליו, במודוס הלידי". גם אם פניו נשואות קדימה אין בטהובן מפנה עורף למורשת העבר – אפשר שפנייתו למודוסים (הסולמות העתיקים של ימי הביניים), נבעה מחתירתו להשתחרר קמעה מ"עריצותם" הדואליסטית של סולמות המז'ור-מינור, בחפשו אחרי אופני הבעה חדשים, ואפשר כי בפנייה למודוסים הכנסייתיים ביקש בטהובן להעצים את הארשת הרוחנית של יצירתו המאוחרת. מכל מקום, פרק זה אכן מרחף כולו בעולמות עליונים. הפרק הרביעי מתנער באחת מאווירת הפרק השלישי ושב אל הקרקע המוצקה בנוסח של מרש נמרץ, אך גם הוא מאבד אחיזה והפרק נחתם במעין רצ'יטטיב כֵלִי המוביל הישר אל הפרק האחרון: אלגרו אפסיונאטו, בו נחשף בטהובן הסנטימנטלי במנגינה משתפכת ושובת-לב. אולם, גם מנגינה זו אינה מחזיקה מעמד זמן רב ובטהובן חוזר אל המאבקים וההסתערויות, ואף לאזכורי המסתורין, המלמולים והערפילים מן הפרקים הקודמים. הוא מגייס לשם כך מַהלכים ריתמיים והרמוניים מורכבים למדי שיביאו בסיכומו של דבר אל הסיום ההחלטי ומלא האופטימיות בלה מז'ור קורן.

אנטון וברן מוכר וידוע כאחד מאבות האסכולה הווינאית השנייה ותומכיה המובילים של שיטת 12 הטונים האוונגרדית. יצירותיו הידועות א-טונאליות במובהק, חסכניות באמצעים, קצרות ממדים ויוצאות נגד הגודש והאקספרסיביות השופעת של המוסיקה הרומנטית של המאה ה-19. עם זאת, בראשית דרכו הוציא תחת ידיו מספר יצירות שהיו נטועות עדיין במורשת הפוסט-רומנטית, בהן לפחות שני פרקים טונאליים קצרים לרביעיית מיתרים. ה"לנגזאמר זץ" (פרק איטי) נכתב בשנת 1905, בהשראת טיוליו הרגליים של וברן בהרים מחוץ לווינה, במהלך חופשה עם ארוסתו לעתיד ולימים אשתו. וברן התכוון לכתוב רביעייה שלמה אך הניח אותה בצד לאחר שהשלים את הפרק הזה, שמשכו כעשר דקות. זה פרק אקספרסיבי מאוד, המושרש בבירור ברומנטיקה ובטונאליות פוסט-ברהמסיאנית. הוא כתוב בסגנון השופע של הרומנטיקה המאוחרת (בדומה ל"ליל זוך" של שנברג), ומבטא שפע רגשות, החל מכמיהה, עבור בסערה דרמטית ועד לסיום השליו, מעין שיר אהבה של וברן לאשתו לעתיד. בדומה ליצירות טונאליות אחרות שלו וברן לא פרסם את ה"לנגזאמר זץ" בדפוס בחייו, והוא התגלה רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 באוסף כתבי יד.

עוד בתכנית, פרלוד לרביעיית כלי קשת מאת פאול בן חיים. היצירה הקצרה, שנכתבה ב-1973, מבוססת על מנגינה ספרדית מסורתית ושוזרת אותה למרקם קונטרפונקטי עשיר.

"As part of the Chamber Music Society of Lincoln Center’s Winter Festival, the Quartetto di Cremona paid New York a memorable visit that evoked ‘not happiness but life…and beauty’, as violist Simone Gramaglia succinctly noted. The quartet was marvelous at presenting both – through their excellent playing and firm hold on signature interpretations of great works, and through a palpable sensitivity to the complexities of the human condition that often only music can portray… This could be described as an evening of real music and generous playing… we listeners were simply fortunate to be here" (Seen and Heard International)

"…tremendously accomplished playing… compelling accounts"

(BBC Music Magazine)

"I have been raving about this group since they started the project. They are very special and have a particular sound and attack in their performance, which I might call Mediterranean: it's big, open, bright, a touch earthy, lacking nothing in subtlety, but with a confident virility in its projection… the Quartetto di Cremona sound for all the world as though they have inherited the the mantle of the Quartetto Italiano, long gone now, but one of the greatest string quartets of the 20th century"

(The Herald)