יהודים בין מערב למזרח

הסדרה הקאמרית

קונצרט זה תוכנן להערך ב- 16.3.26 ונדחה עקב המלחמה

רועי שילוח כינור
רומן שפיצר ויולה
נטלי קליין (בריטניה) צ'לו
עינב ירדן פסנתר

בלוך "מחיי היהודים", לצ'לו ולפסנתר
פרטוש בלדה לרביעיית פסנתר*
דבוז'ק שלישיית פסנתר מס' 4 במי מינור, אופ. 90, "דומקי"
ברהמס רביעיית פסנתר מס' 1 בסול מינור, אופ. 25

* יצירתו של עדן פרטוש מבוצעת לכבוד שנת ה-80 לייסוד הקונסרבטוריון – פרטוש היה מורה לוויולה, לכינור ולקומפוזיציה בקונסרבטוריון מאז היווסדו, וכיהן כמנהל הקונסרברטוריון בין השנים 1951-1966.

הצ'לנית הבריטית הידועה, נטלי קליין, חוברת לשלושה עמיתים ישראלים, מהבולטים והפעילים כיום בתחום המוזיקה הקאמרית בארץ ובעולם – הפסנתרנית עינב ירדן, הכנר רועי שילוח והוויולן רומן שפיצר – לתכנית שופעת הבעה ורגש, הנוטעת את המוסיקה היהודית ואף הישראלית בהקשריה הרחבים בין מערב למזרח.

המלחין היהודי ארנסט בלוך נולד ב-1880 בשוויץ והתחנך בז'נבה, בגרמניה ובבריסל. החל מ-1916 בילה שנים רבות בארה"ב – תחילה כמנצח בלהקת מחול ולאחר מכן כמורה בבית הספר מאנס וכמנהל של קונסרבטוריון קליבלנד ושל קונסרבטוריון סן-פרנסיסקו. את שנות ה-30 בילה בשוויץ, אך חזר לארה"ב ב-1939. הוא לימד באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, שם נשאר עד פרישתו ב-1952. הוא נפטר ב-1959 בפורטלנד, אורגון. בלוך לא היה מלחין חדשני או רדיקלי ואף לא מייסד של אסכולה מוסיקלית פורמאלית חדשה, אך הוא גיבש מגוון טכניקות מוסיקליות בהן שלט לכדי סגנון אישי חי, אותנטי ונלהב. הוא נודע לרב הודות ליצירותיו על נושאים יהודיים, עמן רכש את פרסומו המוקדם, אחת מהן היא יצירתו לצ'לו ולפסנתר, "מחיי היהודים", אותה כתב בסוף שנת 1924, במהלך חופשה בסנטה-פה, ניו מקסיקו. שלושת פרקי היצירה – תפילה, תחינה ושיר יהודי – קצרים וכתובים במבנה פשוט, אך חוקרים את מלוא טווח האפשרויות של הצ'לו. השימוש במודוסים של מוסיקה יהודית אשכנזית מזרח אירופאית מקנה ליצירה אופי מובחן.

עדן פרטוש נולד ב-1907 בבודפשט האוסטרו-הונגארית בתקופת הזוהר הבורגנית של הקיסר פראנץ יוזף. האווירה האינטלקטואלית והתרבותית לא פסחה, כמובן, על האקדמיה למוסיקה ע"ש ליסט, שם התוודע פרטוש הצעיר למורה הדגול לכינור ינה הובאי, והחל ללמוד אצלו, יחד עם לימודי קומפוזיציה אצל זולטאן קודאי. בין חבריו לספסל הלימודים בתקופה זו ניתן היה למצוא דמויות מפתח בנוף המוסיקה העתידי, ובהם המלחין אנטל דוראטי והכנר אנדרה גרטלר. עם תום לימודיו בגיל 17 פצח פרטוש בקריירה סולנית ותזמורתית ככנר ראשון בתזמורות מובילות באירופה, לצד פעילות מוסיקלית רבגונית, שכללה נגינה, הוראה והלחנה. בשנת 1937, שנה לאחר ייסוד ה"תזמורת הארצישראלית" (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית), הזמינו ברוניסלב הוברמן, מייסד התזמורת, לשמש כויולן ראשי. כרבים אחרים, העדיף פרטוש את העלייה למדבר התרבותי הארצישראלי על פני רוחות האופל שהחלו מנשבות במערב. גם בישראל התאפיינה פעילותו המוסיקלית במגוון עיסוקים: נוסף על היותו ויולן ראשי בתזמורת, הוא נמנה עם חבורת המייסדים של הקונסרבטוריון בתל אביב ב-1945, לימד בו כינור, ויולה וקומפוזיציה, ואף כיהן כמנהלו, עם איחוד הקונסרבטוריון עם האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב אף מונה לפרופסור באקדמיה למוסיקה, ולמנהלה למשך כחצי יובל שנים. פעילותו הקומפוזיטורית כללה יריעה רחבה ביותר של יצירות קאמריות, מקהלתיות ותזמורתיות, שהביאו לו פרסום והוקרה רבה הן בארץ והן בעולם. בין הפרסים הרבים בהם זכה על יצירותיו ופועלו ניתן למנות את פרס יואל אנגל, פרס נורדאו ואת פרס ישראל (המוסיקאי הראשון שקיבל את הפרס בשנת 1954). בארץ נחשף פרטוש למוסיקה של עדות המזרח, בעקבות היכרותו עם הזמרת ברכה צפירה, והתכוון, כמו רבים מעמיתיו בתקופה זו, ללמוד את מאפייני הסגנון על מנת ליצור "מוסיקה ארצישראלית", המושתת על טכניקות כתיבה מערביות תוך יניקה משורשים של נעימות יהודיות מקוריות מן המזרח ומן המערב. את הבלדה לרביעיית פסנתר כתב פרטוש בשנת חייו האחרונה, 1977. זו יצירה קצרה, שמשכה כ-5 דקות, אך במסגרת משך קצר זה מצליח פרטוש לבנות דרמה צלילית שלמה המתחילה במלמולים חרישיים מתפחת לכדי שיא עוצמתי ומתפוגגת בסיומה חזרה אל הדי הדממה, תוך שהוא משלב בין השראת אלמנטים מודאליים מזרחיים לבין מבניות מוקפדת מערבית בהשפעת השיטה הסריאלית.

דבוז'ק, המלחין הצ'כי הבולט במאה ה-19, כתב מספר רב של יצירות קאמריות בכל הז'אנרים והצורות. השילוב האופייני לכתיבתו בין חוש לירי טבעי, בהירות מרקמית, צבעוניות חיה, חיוניות ריתמית וחוש לפיתוח דרמטי, זיכה אותו במקום בטוח בין גדולי המלחינים. שלישיית "דומקי" נמנית עם יצירותיו הקאמריות המפורסמות והאהובות ביותר, והיא ביטוי מובהק להשפעות המוסיקה הבוהמית והצ'כית העממית על יצירתו. דבוז'ק כתב את שלישיית דומקי, הרביעית והאחרונה בין שלישיות הפסנתר שלו, בפברואר 1891, בהיותו בן 50, כשהיה כבר מלחין מפורסם ומבוקש, לאחר שורה של הצלחות במולדתו וברחבי אירופה, וזמן קצר לפני מסעו הנודע לאמריקה. "דומקי", צורת הרבים של "דומקה", היא מילה סלאבית שמשמעותה המקורית היתה "הרהור", אך נוספו עליה משמעויות נוספות – "בלדה", "אלגיה" או "קינה". בהשראתה התגבש ז'אנר מוסיקלי כלי נוגה, שלעיתים קרובות בא בעקבותיו מחול צוהל ופראי הנקרא פוריאנט. צימוד זה של שני הלכי רוח מנוגדים התפשט ברחבי מרכז אירופה, והפך לטיפוסי מאוד למוסיקה העממית של פולין ובוהמיה. בשלישיית "דומקי" זנח דבוז'ק את המבנים הקלאסיים המסורתיים ליצירות רב פרקיות וכתב יצירה שלמה המבוססת כולה על פרקי דומקי. זו למעשה סוויטה של שישה פרקי דומקי, כל אחד בסולם שונה ובעל אישיות וצבע צלילי מובחנים. כל פרק הוא דומקה שלמה המציגה דיכוטומיה של איטי ומהיר, קודר ובהיר, עם ניגודי אופי, מקצב, טמפו וצבע המעוצבים ביד אמן. באותה עת, מרבד בלתי פוסק כמעט של חטיבות מנוגדות המשתרע על פני כל הפרקים, יוצר נרטיב רציף ומשכנע של סיפורים הירואיים וקינות אפיות.

ברהמס כתב את רביעיית הפסנתר הראשונה שלו בין השנים 1856-1861. קלרה שומאן ויוזף יואכים, אנשי סודו, התייחסו אליה תחילה בביקורתיות, וכך גם המבקרים בהמבורג, לאחר ביצוע הבכורה ב-1861. עם זאת, הקהל והמבקרים בווינה קיבלו את היצירה בחום ובהתלהבות לאחר שביצע ברהמס את היצירה שם עם רביעיית הלמסברגר, בקונצרט הבכורה שלו בעיר. על אף הביקורות המעורבות לה זכתה היצירה בתחילת הדרך, היא לא נעלמה מאולמות הקונצרטים ועמדה כנגד ההסתייגויות הראשונות. לאורך המאה ה-20 הפופולריות של רביעיית הפסנתר בסול מינור גברה בהתמדה ככל שקהל המאזינים הכיר בברהמס כמאסטר המופתי של המוסיקה הקאמרית הרומנטית, וכיום היא נחשבת לפופולארית ביותר מבין שלוש רביעיות הפסנתר שהלחין. וויליאם מורדוק, אחד הביוגרפים של ברהמס, טען כי הקסם של היצירה נובע מ"תעוזת הנושאים של הפרק הראשון, הקסם והעדינות של האינטרמצו והטריו, ההדר המלכותי של האנדנטה עם השיא העוצמתי שלו והסגנון ההונגרי של הפינאלה". זוהי אכן יצירה קסומה, רבת רגשות ובהירה בו זמנית, באיזון מוקפד הנשמר בכל פרק לחוד, וקושר, בין השאר, את ארבעת פרקיה ליחידה לכידה. על אף הגיוון הרב בין פריקה, מתחת לפני השטח הכול בנוי מיסודות משותפים באופן חסר תקדים במוסיקה הקאמרית. גרעינים מוטיביים משותפים זוכים לפיתוח מתמיד בכל פרקי היצירה, ומהם נבנים הנושאים השונים לכאורה. פרק הסיום הצוהל ועוצר הנשימה, רונדו בסגנון צועני מסחרר, הוא שמותיר עד היום את הרושם העז ביותר. כאן, לראשונה, הביא ברהמס את חיבתו למוסיקה של הלהקות ההונגריות-הצועניות, שהייתה פופולארית בבתי הקפה של ווינה, אל יצירותיו הקונצרטיות הגדולות.