שלושה מבטים על בטהובן

הסדרה הקאמרית

מכירת הכרטיסים תחל ב- 15.9 | עד אז ניתן לרכוש מינויים בלבד

לטיצה הונדה-רוזנברג (גרמניה) כינור
אריאל טושינסקי צ'לו
מירי ימפולסקי פסנתר

בטהובן סונטה לכינור מס' 7 בדו מינור, אופ. 30 מס' 2
בטהובן סונטה לצ'לו מס' 3 בלה מז'ור, אופ. 69
בטהובן שלישיית פסנתר בסי-במול מז'ור, אופ. 97, "ארכידוכס"

לציון שנת ה-200 למותו של בטהובן (יום לאחר תאריך מותו של המלחין), חוזרים שלושה מוזיקאים קאמריים ותיקים ופעילים מאוד בתחום המוסיקה הקאמרית לשתף פעולה על בימת המרכז למוסיקה קאמרית, בתוכנית המוקדשת כולה לגאוניותו המונומנטלית של המלחין, המציעה מסע סוחף ומרתק דרך שלוש מיצירות המופת הגדולות ביותר של "התקופה ההרואית" שלו. הערב משרטט מסלול רגשי קוהרנטי ברפרטואר הקאמרי של בטהובן מתקופה פוריה במיוחד זו, באמצעות סונטה לכינור ולפסנתר, סונטה לצ'לו ולפסנתר ושלישייה המשלבת את שלושת הכלים – החל מן המאבק הקיומי הסוער , דרך דיאלוג לירי שטוף אור, ועד לפסגת האצילות וההוד הסימפוני.

הסונטה לכינור ופסנתר מס' 7 בדו מינור של בטהובן היא אחת היצירות העוצמתיות, הסוערות והדרמטיות ביותר ברפרטואר הקאמרי. היצירה, שהושלמה בשנת 1802 ומוקדשת לצאר אלכסנדר הראשון, נולדה בתקופה שבה התמודד בטהובן עם המשבר האישי העמוק של תחילת אובדן שמיעתו (תקופת "צוואת הייליגנשטאט"). היא נכתבה בסולם דו מינור – הסולם המזוהה יותר מכל עם יצירותיו המונומנטליות, היצריות והטרגיות ביותר של המלחין (כמו הסימפוניה החמישית והסונטה "הפתטית"). בטהובן פורץ כאן לחלוטין את גבולות המוזיקה הסלונית המקובלת של ימיו, ומעניק לסונטה ממד אפי וסימפוני רחב-יריעה, המציב את הכינור והפסנתר כשותפים שוויוניים לחלוטין במאבק מוזיקלי עז ובלתי מתפשר. היצירה, המונה ארבעה פרקים, נפתחת בפרק ראשון מתוח וקודר, המונע על ידי מקצבים תקיפים מאיימים והתפרצויות דינמיות פתאומיות. ניגוד חריף ומרגש לסערה זו מציע הפרק השני (Adagio cantabile) – אי של נחמה שמימית, שירה ענוגה וליריות מופלאה, המבטא את יכולתו של בטהובן לזקק יופי צרוף מתוך כאב פנימי. לאחר פרק שלישי (סקרצו) שנון, הומוריסטי ומלא משחקי מקצב מפתיעים, היצירה נחתמת בפרק סיום (Finale) תזזיתי, מלא דחף וחסר מנוח. פרק זה צולל בחזרה אל הדרמה המינורית הסוערת, ומוליך את שני הכלים בריצה מסחררת ונועזת אל עבר קודה וירטואוזית עוצרת נשימה. הסונטה מציעה חוויה רגשית מטלטלת ורבת-עוצמה, הממחישה את מאבקו של האדם מול גורלו.

הסונטה לצ'לו ופסנתר מס' 3 בלה מז'ור של בטהובן היא אחת מיצירות המופת הקורנות, האהובות והמבוצעות ביותר ברפרטואר לכלי קשת, ונחשבת לנקודת מפנה היסטורית במעמדו של הצ'לו. היצירה, שהושלמה בשנת 1808, בשיא "התקופה ההרואית" של בטהובן (במקביל לכתיבת הסימפוניות החמישית והשישית), היא הסונטה הראשונה שבה הגשים המלחין סימביוזה ושוויון מוחלט בין שני הכלים. בטהובן שחרר כליל את הצ'לו מתפקידו המסורתי ככלי בס מלווה או משני, והפך אותו לשותף דיאלוגי ורטורי מלא, המנהל עם הפסנתר שיח מתוחכם, שוויוני ומלא מבע. האופי הכללי של הסונטה הוא קורן, לירי ומלא חיוניות, אך הוא טומן בחובו גם מתח דרמטי עמוק. היצירה נפתחת באחת המחוות המפורסמות והאציליות ביותר בתולדות המוזיקה הקאמרית – סולו חרישי וחשוף של הצ'לו לבדו, המציג נושא שירתי רחב, לפני שהפסנתר מצטרף אליו. הפרק השני הוא סקרצו שנון ואנרגטי בסולם לה מינור, המאופיין במשחקי סינקופות ומקצבים מפתיעים היוצרים מתח תזזיתי מרתק. ניגוד מפעים לכך מציע הפרק הבא (Adagio cantabile) – מבוא קצר אך נשגב, המזקק רגע חלומי של ליריות שמימית ועמוקה, המוביל ישירות אל פרק סיום (Allegro vivace) חגיגי, וירטואוזי ושטוף אור, המצעיד את שני הכלים ברוח חופשית ובתחושת נצחון אל הקודה החותמת את היצירה כולה. כמכלול מספקת הסונטה חוויה אסתטית מרוממת נפש, המאזנת להפליא בין תחכום מבני לשמחת חיים מתפרצת, בשותפות קאמרית מאוזנת להפליא בין שני הכלים, במצלול חם ועמוק, תוך שקיפות שופעת שירתיות, אך גם לא מעט רגעים דרמטיים סוערים.

שלישיית הפסנתר בסי-במול מז'ור, אופוס 97, מאת בטהובן, המוכרת כ"שלישיית הארכידוכס", נחשבת בצדק לפסגת הכתיבה של בטהובן להרכב זה ולאחת היצירות המפוארות והמשפיעות ביותר בכל הרפרטואר הקאמרי. היצירה, שהושלמה בשנת 1811 והוקדשה לפטרונו, תלמידו וחברו הקרוב של המלחין, הארכידוכס רודולף מאוסטריה, מייצגת את שיא "התקופה ההרואית" של בטהובן ונושאת עמה הוד מלכותי, אצילות וממד סימפוני רחב-יריעה. יצירה זו טומנת בחובה גם ערך היסטורי ורגשי רב, שכן היא הייתה היצירה האחרונה שביצע בטהובן עצמו בפומבי כפסנתרן (בשנת 1814), רגע לפני שאובדן שמיעתו המוחלט כפה עליו לפרוש מן הבמה לנצח. מבחינה סגנונית, "הארכידוכס" היא יצירה קורנת, רחבת יריעה ונשימה ושטופת אור, המפגינה איזון מושלם ושילוב כוחות מונומנטלי בין הפסנתר, הכינור והצ'לו. הפרק הראשון נפתח באחד הנושאים האצילים והשירתיים ביותר שכתב בטהובן, המוצג בתחילה בסולו פסנתר רחב לב לפני שכלי הקשת מצטרפים אליו בדיאלוג עשיר וחם. הפרק השני הוא סקרצו תוסס ומלא חיים, הטומן בחובו הפתעה בדמות חלק מרכזי (טריו) מסתורי, כרומטי ופוגלי. הלב הרוחני והפילוסופי של היצירה טמון בפרק השלישי (Andante cantabile) – סדרה של וריאציות נשגבות על נושא דמוי כוראל חרישי, המזקק רגעי חסד שמימיים ותפילה מופנמת של השלמה. משם, ללא הפסקה, המוזיקה פורצת אל פרק הסיום (Finale) – רונדו עליז, שנון ומלא הומור וירטואוזי, המוליך את שלושת המבצעים באנרגיה מתפרצת אל קודה חגיגית וסוחפת. כמכלול משלבת השלישייה רוממות רוח, עומק פילוסופי, חיוניות קורנת ושמחת חיים, ומציבה בפני המבצעים אתגר מונומנטלי מן המעלה הראשונה, הדורש מצלול רחב ותזמורתי, לכידות ריתמית ויכולת לעבור ברגישות עילאית מרגעי וירטואוזיות סוערת ואנרגטית אל גווני צליל חרישיים, שקופים ומזוקקים, הנוגעים בשמימי.

הכנרת לטיצה הונדה-רוזנברג, ילידת גרמניה, החלה את לימודי הכינור בגיל צעיר והפגינה כישרון יוצא דופן. היא רכשה את הכשרתה המוזיקלית הגבוהה תחת הדרכתם של כמה מגדולי המורים והפדגוגים של הכינור במאה ה-20, ובהם טיבור וארגה (Tibor Varga) בדטמולד וזכר ברון (Zakhar Bron) בליבק ובמדריד. פריצת הדרך הבינלאומית המטאורית שלה הגיעה בשנת 1998, כאשר זכתה במדליית הכסף בתחרות צ'ייקובסקי הבינלאומית היוקרתית במוסקבה – הישג שביסס את מעמדה בשורה הראשונה של הכנרים בדורנו. לאורך הקריירה שלה הופיעה כסולנית עם תזמורות מהשורה הראשונה בעולם, ובהן התזמורת הסימפונית של רדיו ברלין (RSB), תזמורת הגוונדהאוס של לייפציג, התזמורת הקאמרית של שטוטגרט, והתזמורת הסימפונית של טוקיו. לצד הופעותיה עם תזמורות, היא מוזיקאית קאמרית פעילה מאוד ומבוקשת, המופיעה בקביעות בפסטיבלים בינלאומיים נחשבים. שיתוף הפעולה האמנותי והאינטימי שלה עם הפסנתרנית מירי ימפולסקי הוליד דואו מצליח, שהופיע על במות רבות והקליט אלבומים עטורי שבחים. לצד פעילותה הענפה על הבמות, הונדה-רוזנברג היא פדגוגית בעלת שם עולמי ומנטורית מבוקשת לכיתות אמן ברחבי הגלובוס. לאחר שלימדה כפרופסור באקדמיה למוזיקה בפרייבורג, היא מכהנת משנת 2009 כפרופסור בכירה לכינור באוניברסיטה לאמנויות בברלין (UdK), שם היא מעמידה ומכשירה דורות של כנרים מצטיינים המשתלבים בתזמורות ובהרכבים המובילים בעולם.

הצ'לן אריאל טושינסקי למד בארץ אצל הכנר חיים טאוב, ואצל הצ'לנים מרסל ברגמן וצבי הראל, ובארה"ב – למד באוניברסיטת ייל אצל אלדו פריסו, והשתלם אצל ברנרד גרינהאוז. מצעירותו ניגן עם אמנים נודעים, כגון אייזיק שטרן, יפים ברונפמן, הנרי מאייר וטבאה צימרמן, ומרבה לשתף פעולה במשך השנים עם אמנים בני דורו כגון מירי ימפולסקי, רועי שילוח, צבי פלסר ועוד. הופעתו הראשונה כסולן הייתה בגיל 15 עם הסינפונייטה הישראלית באר שבע, לאחריה הופיע עם הפילהרמונית הישראלית תחת ניצוחו של זובין מהטה, ומאז הופיע במשך השנים עם תזמורות שונות, לרבות הפילהרמונית הישראלית, הסימפונית ירושלים, הפילהרמונית של קלגרי, תזמורת אורפאוס, הפילהרמונית של סנטיאגו דה צ'ילה, הסימפונית ראשון לציון, הפילהרמונית של בייג'ינג ועוד. הופיע על במות חשובות, לרבות מרכז לינקולן בניו-יורק, אולם וויגמור בלונדון, הקונצרטחבאו באמסטרדם, הפילהרמוני בברלין, מוזיאון הלובר ומוזיאון ד'אורסיי בפריז, היכל התרבות בתל אביב, המרכז למוסיקה קאמרית בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה בתל אביב, מוזיאון תל אביב ועוד. משתתף בפסטיבלים בינלאומיים כגון Myfest בקורנל ארה"ב, פסטיבל אילת ופסטיבל קולמר בצרפת, ולקח חלק בעבר בפסטיבלים רולנדצק, וילה מוסיקה ואינזל-הומברוייך בגרמניה; פסטיבל באנף בקנדה; פסטיבל דוברובניק בקרואטיה; פסטיבל קנברה באוסטרליה ועוד. כיהן כראש הקתדרה לצ'לו Foundation Carcía Fajer בספרד, ולימד כעשור באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. חבר מייסד בשלישיית ירושלים אשר פעלה בעבר במשך שלושה עשורים, זוכת הפרס הראשון בתחרות אוסקה ובתחרות מלבורן.

הפסנתרנית מירי ימפולסקי הופיעה לראשונה כסולנית בגיל 16 עם הפילהרמונית הישראלית בניצוח זובין מהטה. מאז הופיעה עם תזמורות רבות בישראל ובעולם, בהן הסימפונית ירושלים, הקאמרית הישראלית, הסימפונית של מיינץ, הסימפונית של ולנסיה, הקאמרית של שיקגו, התזמורת הלאומית של יוהנסבורג ועוד. זכתה בפרס הראשון בתחרות הפסנתר הבינלאומית חוזה איטורבי בוולנסיה ובתחרות הבינלאומית ARD במינכן. מרבה לנגן מוסיקה קאמרית והשתתפה בפסטיבלים בינלאומיים רבים, בהם, טאנגלווד, ראוויניה, דאבוס, ברלין, טוסון, אולימפיק, אייסקל-קריק, היצאקר, שווצינגן, צ'יטה די קסטלו, "מוצרטאום" בזלצבורג, הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בירושלים ופסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון. הופיעה ברחבי ארה"ב, בישראל, באירופה, בדרום אפריקה, ביפן ובמקסיקו, עם רביעיות פרז'אק, קזאלס, קיארוסקורו, מיאמי ויוהאנס, וכן עם אנסמבל קונצ'רטנטה, הפסנתרן גילברט קאליש, הכנרים מיכאיל קופלמן, מקסים ונגרוב, ראיינר הונק, לטיצה הונדה-רוזנברג, פיליפ גראפין ועוד; נגן הקרן ראדק בבוראק; הצ'לנים צבי פלסר וסטיבן דואן. בוגרת קונסרבטוריון פיבודי באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, שם למדה אצל ליאון פליישר, ובית הספר הגבוה למוסיקה ריינה סופיה במדריד, בהדרכת דמיטרי בשקירוב ומרתה גוליאש. בארץ למדה אצל חנה שלגי, מיכאל בוגוסלבסקי וחיים טאוב. מכהנת כחברת סגל בכיר לפסנתר ולמוסיקה קאמרית באוניברסיטת קורנל (אית'קה, ארה"ב), שם היא גם מנהלת שותפה של פסטיבל המוסיקה הקאמרית הבינלאומי Mayfest מאז 2008. הקליטה לחברות נקסוס, MDG ו- Open-G-Records.