רביעיית אביב (שווייץ)

הסדרה הקאמרית

אנה גקל כינור
פיליפ וילפרנקה כינור
נעמי ביאלוברודה ויולה
דניאל מיטניצקי צ'לו

היידן רביעיית כלי קשת בדו מז'ור, אופ. 54 מס' 2
שוברט פרק רביעייה (Quartettsatz) בדו מינור, ד. 703
וברן פרק איטי (Langsamer Satz) לרביעיית כלי קשת
ברהמס רביעיית כלי קשת מס' 1 בדו מינור, אופ. 51 מס' 1

תכנית הקונצרט, שופעת רגשות והבעה עמוקה, מציגה מסע מוזיקלי מרתק בעקבות התפתחות ז'אנר רביעיית כלי הקשת ברפרטואר האוסטרו-גרמני החל מהמאה ה-18 ועד לסיפה של המאה ה-20, בארבע �

תכנית הקונצרט, שופעת רגשות והבעה עמוקה, מציגה מסע מוזיקלי מרתק בעקבות התפתחות ז'אנר רביעיית כלי הקשת ברפרטואר האוסטרו-גרמני החל מהמאה ה-18 ועד לסיפה של המאה ה-20, בארבע יצירות מופת: החל מהרביעייה בדו מז'ור, אופוס 54 מס' 2 מאת היידן, המפתיעה במקוריותה, בתעוזתה ההרמונית ובפרק איטי מלא הבעה; דרך הפרק הבודד לרביעייה (Quartettsatz) בדו מינור של שוברט, השופע דרמה סוערת וליריות נוגעת ללב; והפרק האיטי הכובש של וברן, המביא עמו רומנטיקה מאוחרת, מעודנת אך יצרית, וגעגוע עמוק; ועד לרביעייה מס' 1 בדו מינור של ברהמס — יצירת מופת כבירה וסוחפת, העשירה במרקמים פוליפוניים הדוקים ובסערת רגשות עוצמתית.

רביעיית כלי הקשת בדו מז'ור, אופוס 54 מס' 2, מאת יוזף היידן היא אחת היצירות המקוריות, הנועזות והמודרניות ביותר לתקופתה ברפרטואר הקלאסי. היצירה, שפורסמה בשנת 1789, מדגימה מדוע נחשב היידן ל"אבי רביעיית כלי הקשת". היא חורגת לחלוטין מהמוסכמות המבניות של המאה ה-18 ומציגה כתיבה חדשנית, מלאת הפתעות דרמטיות ואקספרסיביות יוצאת דופן. מבחינה מוזיקלית, הרביעייה מעמידה במרכזה תפקיד כינור ראשון וירטואוזי ומבריק במיוחד (שנכתב עבור הכנר הנודע יוהאן טוסט), אך שזורה באלמנטים השוברים את הציפייה של המאזין בכל רגע: הפרק השני (Adagio) הוא קינה נוגה ורפסודית בסולם מינורי, שבה הכינור הראשון כמעט מאלתר מעל ליווי חרישי של שאר הכלים באווירה המטרימה את האפקטים של התקופה הרומנטית. המבנה המפתיע מכולם מגיע בפרק הסיום (Finale): במקום ה"רונדו" המהיר והקליל שהיה נהוג בתקופה, היידן בוחר לחתום את היצירה בפרק איטי (Adagio) עמוק, פיוטי ומהורהר, המופרע רק לרגע על ידי קטע מהיר וסוער, ומותיר את המאזינים בחוויה רוחנית מהפנטת. רביעייה זו מעניקה לקהל הזדמנות לפגוש את היידן בשיא גאונותו האוונגרדית – שנון, דרמטי, מתוחכם ומלא הומור ותעוזה.

הרביעייה בדו מינור, ד. 703 ("פרק רביעייה", Quartettsatz), שנכתבה בדצמבר 1820, עומדת כקו פרשת מים ביצירתו הקאמרית של פרנץ שוברט. היצירה, המורכבת מפרק יחיד בצורת סונטה דרמטית וסוערת, מסמנת את מעברו של המלחין מהסגנון הקלאסי המוקדם אל עבר השפה הרומנטית המבשילה, האינטנסיבית והאישית שלו. היא נפתחת ברחש מסתורי ומלא אווירה בכלי הקשת, המתפרץ במהירות לסערה דרמטית יוקדת, מתח קצבי ומעברי סולם חריפים. לצד הסערה הדרמטית, שוברט מציג נושא שני שירתי, מעודן ולירי, המפגין את נטייתו הבלתי נדלית למלודיה כובשת. אף שהיצירה נותרה כפרק בודד ולא הושלמה לכדי רביעייה מלאה, היא נחשבת לאחת מיצירות המופת של המוזיקה הקאמרית – פנינה תמציתית המזקקת מעבר מרתק בין צורה קלאסית להבעה רומנטית מתפרצת.

אנטון וברן מוכר וידוע כאחד מאבות האסכולה הווינאית השנייה ותומכיה המובילים של שיטת 12 הטונים האוונגרדית. יצירותיו הידועות א-טונאליות במובהק, חסכניות באמצעים, קצרות ממדים ויוצאות נגד הגודש והאקספרסיביות השופעת של המוסיקה הרומנטית של המאה ה-19. עם זאת, בראשית דרכו הוציא תחת ידיו מספר יצירות שהיו נטועות עדיין במורשת הפוסט-רומנטית, בהן לפחות שני פרקים טונאליים קצרים לרביעיית מיתרים. ה"לנגזאמר זץ" (פרק איטי) נכתב בשנת 1905, בהשראת טיוליו הרגליים של וברן בהרים מחוץ לווינה, במהלך חופשה עם ארוסתו לעתיד ולימים אשתו. וברן התכוון לכתוב רביעייה שלמה אך הניח אותה בצד לאחר שהשלים את הפרק הזה, שמשכו כעשר דקות. זה פרק אקספרסיבי מאוד, המושרש בבירור ברומנטיקה ובטונאליות פוסט-ברהמסיאנית. הוא כתוב בסגנון השופע של הרומנטיקה המאוחרת (בדומה ל"ליל זוך" של שנברג), ומבטא שפע רגשות, החל מכמיהה, עבור בסערה דרמטית ועד לסיום השליו, מעין שיר אהבה של וברן לאשתו לעתיד. בדומה ליצירות טונאליות אחרות שלו וברן לא פרסם את ה"לנגזאמר זץ" בדפוס בחייו, והוא התגלה רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 באוסף כתבי יד.

רביעיית כלי הקשת מס' 1 בדו מינור, אופוס 51 מס' 1, היא יצירת מופת דרמטית ונוקבת המייצגת את אחד הניצחונות היצירתיים הגדולים של יוהנס ברהמס. ברהמס, שחש היטב את כובד משקלה של המורשת שהותיר אחריו בטהובן, ניגש אל סוגת רביעיית המיתרים בחרדת קודש מוצהרת; הוא השמיד כעשרים טיוטות וניסיונות מוקדמים לפני שהעז לפרסם בשנת 1873 את הרביעייה הזו, שחיבורה נפרש על פני מספר שנים. התוצאה היא יצירה דחוסה, מרוכזת ורבת-עוצמה, הנחשבת לאחד ההישגים המבניים המרשימים ביותר של התקופה הרומנטית. בחירת הסולם – דו מינור (הסולם ה"בטהובני" המובהק) – מכתיבה את אופייה הסוער, הקודר והנאבק של הרביעייה. היצירה כולה נשענת על עיקרון "הווריאציה המתפתחת", שבו מוטיב קצר, מתוח ומרוכז שנחשף בפתיחה מניע ומחולל באופן אורגני את החומר התמטי של כל ארבעת הפרקים. בין הפרקים הקיצוניים, המתאפיינים במרקם סימפוני כמעט ובמקצבים צולבים ומורכבים, משבץ ברהמס פרק שני (Romanze) מופלא ביופיו הלירי, המציע נחמה שברירית ואינטימיות מעודנת, ופרק שלישי אלגנטי אך מלנכולי המחליף את הסקרצו המסורתי. זו יצירה המבטיחה חווייה אמוציונלית מטלטלת ומפגש עם ברהמס בשיא כוחו הארכיטקטוני. מבחן עילאי של לכידות, אינטנסיביות ובשלות אמנותית עבור האנסמבל הקאמרי, המזקק אל הבמה מתח דרמטי עוצר נשימה מתחילתו ועד סופו.

מניו יורק לסידני, לווינה וללונדון, רביעיית אביב הופיעה באולמות הקונצרטים היוקרתיים בעולם, בהם הקרנגי בניו-יורק, הקונצרטחבאו באמסטרדם, אודיטוריום הלובר בפריז, הוויגמור בלונדון, הקונצרטהאוז בווינה והקונצרטהאוז בברלין. היא אף מוזמנת לפסטיבלים נודעים, בהם ורביה, דאבוס, אקס-אן-פרובנס, לוברון ו- La Folle Journée בנאנט. רביעיית אביב נוסדה בישראל ב-1997, ולמדה בהדרכת גד קוגן, אירינה סבטלובה וחיים טאוב. בהמשך זכתה ללמוד בהדרכת חברי הרביעיות הגדולות של אירופה: רביעיית אמדאוס, רביעיית אלבן ברג ורביעיית איזאי. הרביעייה זכתה בפרס הראשון ובארבעה פרסים מיוחדים בתחרות מלבורן הבינלאומית למוסיקה קאמרית (אוסטרליה, 1999), בפרס הראשון בתחרות Charles Hennen (הולנד, 1999), בפרס השני ובפרס שוברט בתחרות הבינלאומית "שוברט והמוסיקה המודרנית" בגראץ (אוסטריה, 2003) ובפרס השני ובפרס המבקרים הבינלאומיים בתחרות בורדו לרביעיות כלי קשת (צרפת, 2003). כמו כן, זכתה בפרס משרד התרבות הישראלי, בפרס משרד התרבות הגרמני ובפרס קרן מפעל הפיס. בסיס הפעילות של הרביעייה כיום הוא בשווייץ. בעונת 2018-19 ביצעה את מחזור מכלול הרביעיות של בטהובן בסדרת קונצרטים חיים שהוקלטו ומשודרים בקביעות בתחנות רדיו וטלוויזיה בשווייץ. שתי הקלטותיה האחרונות של הרביעייה הוקדשו לשוברט: חמישיית כלי הקשת בדו מז'ור (נקסוס, 2020); והרביעיות האחרונות (Aparté, 2021). שתי ההקלטות זכו לשבחי הביקורת הבינלאומית, ועוטרו ב-"5 diapasons" ובפרס "Supersonic" של המגזין Pizzicato. הרביעייה יצאה לדרך חדשה בסתיו 2023 כאשר הצטרפה לשורותיה, ככנרת ראשונה, הכנרת הצרפתיה אנה גקל. בהרכב זה הופיעה הרביעייה בעונות האחרונות ברחבי אירופה (שוויץ, צרפת, איטליה, אנגליה), כולל בפסטיבל רביעיות כלי הקשת בבורדו, ובישראל. בפברואר 2026 אף שימשה כרביעיית הבית בפסטיבל מרלבורו בארה"ב.

“The beauty captures from the first moment and the discourse captivates by its character – at times fiery, and at times dreamy or playful.” (Classica Magazine)

“Again, it is the sophistication of the Aviv’s phrasing and penchant for communicating a sense of affectionate poise and ease that proves so delightfully engaging.” (The Strad)

"…with immense enjoyment in playing and, at the same time, moving inwardness, in technical and musical brilliance…” (Riehener Zeitung)

"הגעתי אמש לקונצרט של רביעיית אביב בציפייה גדולה להאזין לה. בסיסה של הרביעייה, מהוותיקות בשדה המוזיקה הקאמרית, הוא כיום בשווייץ. מאז הקמתה לפני שלושה עשורים היו בה כמה חילופי נגנים, אבל הרמה המקצועית הגבוהה נשארה כשהיתה. כבר ממשפט הפתיחה הענוג והסוחף חברי ההרכב (אנה גקל וברנדון גרבוט בכינור, נעמי ביאלוברודה בוויולה, ודניאל מיטניצקי) עמדו במשימה ובכל פרק מבין ארבעת הפרקים בראו עולם עשיר של צלילים וגוונים. בפרק שני, הפגינו הנגנים וירטואוזיות בפריטה (פיציקטו) הפותחת את הפרק, ושמרו על נגינה נמרצת שזיכתה אותם בקריאת "בראבו" מתפעלת מהקהל שהדהדה בשקט ששרר באולם בטרם עברו לפרק השלישי. בפרק זה, האיטי ברביעייה, התבלטה הווילונית ביאלוברודה בצליל עשיר ועמוק. בפרק האחרון שאותו ביקש ראוול מהנגנים לבצע באופן "חי ורוגש", נראה שהנגנים פשוט נהנים מהמוזיקה.. הקהל, בכל מקרה, יצא מגדרו בסיום הביצוע… אם יש דבר אחד שהקונצרט לימד זה עד כמה חברי הרביעייה מגובשים ואין צורך במחוות ותנועות פיזיות כדי להמחיש זאת… בכלל, לאורך כל הערב ניכר עד כמה חברי רביעיית אביב מתואמים ביניהם לא רק במוזיקה שיוצאת תחת ידם, אלא גם בקטעים שבהם היא שותקת לרגע: בהפסקות הקטנות, בנשימות, בעצירות… בין היידן לראוול בוצעה רביעיית הענק של שוברט מס' 13 בלה מינור "רוזמונדה". לפני הביצוע בדברים קצרים שנשא, הצביע הצ'לן דניאל מיטניצקי על המלנכוליות שאופפת את היצירה מהרגע הראשון… הנגנים כולם הצליחו לבטא זאת היטב בביצוע שנעץ את העצב עמוק בלב" (עידו תמרי, הארץ)