טריו סיטקובצקי (בריטניה)

הסדרה הקאמרית

אלכסנדר סיטקובצקי כינור
יסאנג אנדרס צ'לו
וו צ'יאן פסנתר

בטהובן שלישיית פסנתר בסי-במול מז'ור, אופ. 11
ראוול שלישיית פסנתר בלה מינור
דבוז'ק שלישיית פסנתר מס' 3 בפה מינור, אופ. 65

טריו סיטקובצקי, מההרכבים הקאמריים המבוקשים ביותר על בימות העולם כיום, חוזר לביקור שני במרכז למוסיקה קאמרית לאחר הופעתו המוצלחת ועטורת השבחים הראשונה, בתוכנית המציעה מסע מרתק ורחב-יריעה במרחבי הזמן, הרגש והסגנון של המוזיקה הקאמרית, ומפגישה שלוש יצירות מופת מונומנטליות לשלישיית פסנתר. הערב משרטט קשת רגשית הנעה בין חיוניות קלאסית וינאית שנונה ושטופת אור, דרך מרקמים אימפרסיוניסטיים צרפתיים מכשפים ועתירי צבע, ועד לפסגות של דרמה רומנטית מונומנטאלית סוערת ואפלה מלב אירופה, המותחת את ההרכב הקאמרי לממדים סימפוניים מרשימים.

שלישיית הפסנתר בסי במול מז'ור, אופוס 11, היא אחת היצירות הקאמריות הקורנות, המבריקות והמשעשעות ביותר שכתב בטהובן הצעיר. היצירה, שהושלמה בשנת 1797 (במקור עבור קלרינט, צ'לו ופסנתר, ופורסמה בהמשך על ידי המלחין גם בגרסה הקלאסית לכינור, צ'לו ופסנתר), מציגה את בטהובן בשיא חיוניותו הווינאית המוקדמת. זהו בטהובן המשוחרר מהדרמה הגורלית של שנותיו המאוחרות, המפגין כאן הומור שנון, קלילות אלגנטית ומלאכת מחשבת של כתיבה מלודית שנועדה בראש ובראשונה להקסים ולשעשע את קהל המאזינים. הכינוי הפופולרי של השלישייה, "Gassenhauer" (בגרמנית: "להיט רחוב"), הוענק לה בזכות פרק הסיום המבריק שלה. בטהובן בחר לבסס את פרק זה על סדרה של תשע וריאציות שנונות ומלאות המצאה על נושא מתוך האופרה הפופולרית של יוזף וייגל, L'amor marinaro ("אהבת המלחים") – נעימה שהייתה כה מוכרת בווינה של אותם ימים, עד שזמזמו אותה בכל סמטה ורחוב. לפני שמגיעים אל הפינאלה התוסס, היצירה מציעה פרק ראשון אנרגטי וגאוני המציג דיאלוג שוויוני וקולח בין שלושת הכלים, ופרק שני (Adagio) לירי, נוגה ועמוק במיוחד, המנבא ברגישותו העילאית את פרקי האדג'יו המונומנטליים שיכתוב בהמשך דרכו. היצירה, על שלושת פרקיה, מציעה לקהל חוויה מוזיקלית מרוממת נפש, סוחפת ושטופת אור, המזכירה את השפעתם של היידן ומוצרט לצד הניצוצות הבלתי צפויים של הנועזות הבטהובנית בראשיתה. תענוג קאמרי צרוף הדורש קלילות ריתמית, גמישות דינמית, וירטואוזיות תוססת בפסנתר והקשבה הדדית דקה, ההופכות את היצירה לחגיגה של צבע, נעורים ושמחת חיים מוזיקלית.

שלישיית הפסנתר בלה מינור מאת מוריס ראוול, שהושלמה בפרץ השראה פנומנלי בשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נחשבת לאחת מפסגות המוזיקה הקאמרית בכל הזמנים ולמופת של אימפרסיוניזם ומודרניזם צרפתי. ראוול, שגויס לצבא כנהג אמבולנס מיד עם סיום הכתיבה, יצר יצירה שמצד אחד ספוגה בגעגוע עמוק ונוסטלגיה לתרבות אירופית שעמדה על סף תהום, ומצד שני מפגינה את השליטה המוחלטת, הלוגית והכמעט אדריכלית שלו בצורה ובצבע. ביצירה זו מצליח ראוול לפתור באופן גאוני את האתגר האקוסטי ההיסטורי של שילוב הפסנתר עם הכינור והצ'לו, על ידי הרחבת המנעדים של הכלים לקצוותיהם ויצירת עושר תזמורתי חסר תקדים. היצירה מורכבת מארבעה פרקים צבעוניים ומכשפים. הפרק הראשון נפתח בנושא בעל אופי חלומי ומהפנט, המבוסס על מקצב ה"זורציקו" (Zortziko) – ריקוד מסורתי מחבל הבאסקים, מולדתה של אם המלחין. הפרק השני, הנושא את הכותרת המשונה Pantoum (על שם סוג מורכב של שירה מלאית), הוא סקרצו וירטואוזי ותזזיתי, המלא במשחקי מקצב מתוחכמים המזכירים זיקוקי דינור מוזיקליים. הלב הרגשי והפילוסופי של היצירה טמון בפרק השלישי (Passacaille) – קינה חרישית, אצילה ומצמררת המבוססת על צורת הבארוק העתיקה, שנבנית מתוך דממה מוחלטת אל שיא רגשי קורע לב ושבה ומתפוגגת. היצירה נחתמת בפרק סיום (Finale) חגיגי, סוחף ומפואר, המשתמש באפקטים מרהיבים של כלי הקשת ומצעיד את שלושת המבצעים באנרגיה מתפרצת ובאור קורן אל עבר קודה עוצרת נשימה בתחושת נצחון והתעלות. היצירה מספקת לקהל חוויה חושית טוטאלית, מהפנטת ומכשפת, הנוטעת את המאזין בתוך עולם של צבעים, אור וצל, המשתנים תדירות. עבור האנסמבל, זהו אחד האתגרים הטכניים והאמנותיים התובעניים ביותר ברפרטואר – מלאכת מחשבת המחייבת וירטואוזיות עילאית מכל אחד מהנגנים, שקיפות צלילית מוחלטת ויכולת ליצור יחד מרקם שהוא בעת ובעונה אחת שברירי כזכוכית, ועוצמתי ומפואר כתזמורת סימפונית שלמה.

שלישיית הפסנתר בפה מינור מאת אנטונין דבוז'ק היא אחת היצירות הקאמריות העוצמתיות, האפלות והמורכבות ביותר ברפרטואר הרומנטי, ומייצגת נקודת מפנה דרמטית בחייו של המלחין הצ'כי. היצירה, שהושלמה בשנת 1883, נכתבה בתקופה של משבר אישי ולאומי עמוק: זמן קצר לאחר מות אמו האהובה, ובמקביל ללחץ כבד שהופעל עליו מצד פטרונו, ברהמס, והמוציאים לאור בווינה, לזנוח את הסגנון הלאומי הסלאבי לטובת כתיבה במסורת האוסטרו-גרמנית החמורה. התוצאה היא יצירת ענק מונומנטלית, שבה דבוז'ק משיל מעצמו את העליצות הכפרית המזוהה עמו לטובת מאבק קיומי סוער, יצרי וחשוף, המזכיר בעוצמתו הסימפונית את בטהובן וברהמס. היצירה, המונה ארבעה פרקים רחבי-יריעה, נפתחת בפרק ראשון מתוח וסוער, המושתת על מוטיב קודר בכלי הקשת שנשזר אל תוך סחרחרה ריתמית והרמונית עזה. הפרק השני הוא אלגרו גרציאוזו מתוחכם וחסר מנוח בסגנון פוריאנט, המשלב משחקי מקצב מורכבים. הפרק השלישי (Poco adagio) מציג קינה שירתית, מופלאה ומצמררת, שנכתבה ככל הנראה לזכר אמו של המלחין, ומציעה רגעים של נחמה שמימית מזככת לצד התפרצויות של כאב חשוף. היצירה נחתמת בפרק סיום (Finale) תוסס ברוח ריקוד עם דרמטי, המוליך את שלושת המבצעים במאבק עיקש אל עבר סיום מפויס ומאופק בפה מז'ור, המייצג השלמה ואת ניצחון הרוח על הייאוש. בארבעת פרקיה מציעה היצירה חוויה רגשית רבת פנים ומטלטלת, המציגה דבוז'ק שונה – עמוק, נאבק וסוער – במצלול שופע, תזמורתי כמעט וחם.

טריו סיטקובצקי, שנוסד ב-2007, נמנה עם שלישיות הפסנתר הבולטות ביותר בעולם כיום, ומופיע באולמות הקונצרטים היוקרתיים ביותר, בהם הוויגמור בלונדון, הקונצרטחבאו באמסטרדם, האופרה הישנה בפרנקפורט, פאלה דה בוז-אר בבריסל, מוזיאון הלובר בפריז, האודיטוריום בברצלונה, מרכז לינקולן בניו יורק, השוברטיאדה בהוהנמס, הקונצרטהאוז בווינה, האלבפילהרמוני בהמבורג ועוד. כמו כן, מסייר ההרכב בקביעות בצפון אמריקה ובדרומה, במזרח הרחוק ובאוסטרליה. הקלטות הטריו בלייבל BIS Records זכו בפרסים ובשבחים רבים, בהם פרס מגזין המוזיקה של ה-BBC, פרס Diapason d’Or ARTE, וציונים לשבח על ידי FranceMusique, הטיימס ומגזין Crescendo. לאחרונה, כיהן הטריו כהרכב הבית בפסטיבל בטהובן בבון.

"Overwhelming experience" (The Guardian)

"These three demonstrably play as one” (The Strad)

"Musically exceptional, sonically versatile, with focused energy, analytical clarity, and intensity" (FonoForum)

"Incredibly well matched, this is an established trio and you can tell how much they trust each other" (BBC Radio 3)

"The playing is at once virtuoso and even-handed, textures and counterpoint beautifully clear … a really beautiful performance.” (Gramophone Magazine)

"בקונצרט אמש… זיכה הטריו את הקהל שהגיע לאולם הקונסרבטוריון האינטימי בתל אביב בחוויה קאמרית מטלטלת" (הארץ)