קווין צ'ן (קנדה)

סדרת הפסנתר

קווין צ'ן (קנדה) פסנתר

שופן 24 פרלודים, אופ. 28
סקריאבין פרלוד בסי מז'ור, אופ. 11 מס' 11
סקריאבין פנטזיה בסי מינור, אופ. 28
סקריאבין Vers la flamme (אל הלהבה), אופ. 72
ליסט מזרקות וילה ד'אסטה, מתוך שנות הצליינות III
ליסט הפרלודים, S. 97 (גרסה לפסנתר: קווין צ'ן)

קונצרט מקדים בביצוע אדם וסרמן, תלמיד פסנתר בקונסרבטוריון בכיתתה של שרה טל, יערך בשעה 10:15, באולם רן ברון.

סדרת הפסנתר מוקדשת העונה לציון יום הולדתו ה-90 של פרופ' אריה ורדי, מבכירי המוזיקאים בישראל, חתן פרס ישראל, המוכר מזה שנים כאחד מגדולי המורים לפסנתר בעולם, אך נמנה גם עם הבוגרים הוותיקים ביותר של הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. בסדרה יתארחו כמה מתלמידיו הבולטים של פרופ' ורדי, המככבים כיום על הבמות ברחבי העולם.

תוכנית קונצרט זה מציגה רפרטואר מונומנטלי, עשיר ויוצא דופן לפסנתר סולו, הטווה מסע מרתק בין שלושה מענקי הכתיבה למקלדת של התקופה הרומנטית: פרדריק שופן, פרנץ ליסט ואלכסנדר סקריאבין. התוכנית חוקרת את גבולות היכולת של הפסנתר – החל במיניאטורות פיוטיות וזכות, דרך חיפושים הרמוניים ומיסטיים, ועד לעוצמות דרמטיות, אפיות ותזמורתיות אדירות. במרכז הקונצרט עומדים חוטים מקשרים של צורה וטונאליות – הזיקה לסולם סי מינור/מז'ור, והרעיון הצורני של הפרלוד העובר גלגולים שונים לאורך הערב – לצד דיאלוג מרתק בין שני יסודות הטבע העוצמתיים ביותר – האש והמים. קונצרט סוחף זה מזמין את הקהל לחוויה אמנותית רב-ממדית, שבה המקלדת הופכת לזירה של אש ומים, צללים ואור, בתכנית שדורשת מן הפסנתרן למתוח את גבולות המצלול הפסנתרני, תוך מעברים חדים מן המגע הזעיר והפיוטי של השירתיות הרומנטית אל העוצמה התזמורתית והארכיטקטורה האדירה.

יסוד המים – זרימה, פיוט וטהרה: נוכחות המים מהדהדת לאורך התוכנית דרך גוונים צליליים זכים ושקופים. היא באה לידי ביטוי ברגעי הליריות הזורמת והאלגית ב-24 הפרלודים (אופ' 28) מאת שופן (כולל ההדהוד החרישי של "טיפות הגשם"), ומגיעה לשיאה האימפרסיוניסטי ב-"מזרקות וילה ד'אסטה" מאת ליסט.

יסוד האש – להט, טראנספורמציה ואקסטזה: כנגד הנזילות השקופה של המים, מתפרצת בתוכנית האש היצרית והמיסטית. הלהבה ניצתת בלהט הסוער של הפנטזיה בסי מינור (אופ' 28) מאת סקריאבין, ומגיעה לשיאה הנבואי ביצירתו המאוחרת "אל הלהבה" (Vers la flamme, אופ' 72).

מפרלוד לפרלוד: לצד הניגוד בין יסודות הטבע, התוכנית שוזרת חוט מקשר סביב ז'אנר הפרלוד והתפתחותו – החל מן המיניאטורות הזכות של שופן וסקריאבין ועד לפואמה הסימפונית המונומנטלית של ליסט, "הפרלודים" (Les Préludes), בעיבוד מבריק ותובעני לפסנתר סולו שערך הפסנתרן המבצע עצמו, קווין צ'ן.

מכלול 24 הפרלודים, אופוס 28 מאת פרדריק שופן, שנכתב ברובו במהלך החורף הדרמטי והסוער באי מאיורקה (1838–1839), הוא מנכסי הצאן וברזל של המוזיקה לפסנתר ואחת מהיצירות המהפכניות ביותר בתולדות הרומנטיקה. בהשראת "הפסנתר המושווה" של י.ס. באך, כתב באך סדרה של פרלודים בכל 24 הסולמות המז'ורים והמינוריים, אך סידר אותם לפי מעגל הקווינטות – כל פרלוד בסולם שונה (מז'ור והמינור המקביל לו). בשונה מהפרלוד המסורתי ששימש כפתיח בלבד (במקרה של באך כמקדים פוגה), שופן ברא ז'אנר אומנותי עצמאי חדש: מיניאטורות צליל מזוקקות, שחלקן נמשכות פחות מדקה, המבטאות רעיון מוזיקלי ורגשי יחיד בעוצמה מזוקקת וחשופה, ומצטרפות יחד למחזור שלם. הפרלודים נפרשים כפסיפס מרהיב ורב-פנים של הנפש האנושית. המאזין מובל במסע אסוציאטיבי מהיר בין קטבים דרמטיים: החל מרגעי פיוט חרישיים, ליריות אינטימית ואלגיות נוגות (כמו פרלוד "טפות הגשם" המפורסם מס' 15 או פרלוד מס' 4 בלה מינור), דרך התפרצויות וירטואוזיות סוערות, תקיפות ויצריות (כמו פרלוד מס' 16 או מס' 24), ועד למחולות קלילים ומבריקים. הניגודים החדים והמעברים המהירים בין תמונות מצב הרוח השונות יוצרים חוויה דרמטית רציפה, שבה כל פרלוד פועם כמזמור אישי, מיקרוקוסמוס שלם החורט את רישומו בזיכרון. האזנה לרצף הפרלודים היא חוויה מוזיקלית מטלטלת, רגשית ועשירה במיוחד, החושפת את הדמיון המוזיקלי והפואטי של שופן בשיא פריחתו. מהפסנתרן תובעת ביצוע הקובץ יכולת לשנות מגע, מצלול ואופי כהרף עין, שליטה מדויקת במנעדים הדינמיים הדקים ביותר, ותפיסה ארכיטקטונית רחבה השוזרת 24 פנינים בודדות לכדי מסע מוזיקלי אחד, שלם, לכיד ונוגע ללב.

הפרלוד בסי מז'ור, אופוס 11 מס' 11, הוא פנינה זעירה וקסומה מתוך קובץ 24 הפרלודים המוקדמים של אלכסנדר סקריאבין. היצירה, שנכתבה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 בהשראתם הגלויה של הפרלודים מאת שופן, מייצגת את סקריאבין הצעיר בשיא פריחתו הרומנטית – רגע לפני שפנה אל עבר העולמות המיסטיים והאטונאליים המאוחרים שלו. זוהי מיניאטורה אלגנטית וסוחפת, המתרגמת תשוקה כבושה ורוח נעורים סוערת לכדי שירה פסנתרנית מזוקקת. הפרלוד מתאפיין במלודיה לירית רחבה המרחפת מעל ליווי ערבסקי מהיר, עשיר וגמיש ביד שמאל. המרקם ההרמוני הצבעוני והעידון הריתמי המעט-קפריזי יוצרים תחושה של מעוף חופשי ואי-שקט רומנטי מלטף, אשר נבנה בהדרגה אל עבר שיא רגשי קצר ונמוג בחזרה אל רוגע שקוף. זו מיניאטורה מענגת ומלאת קסם, המציגה את הדמיון המלודי העשיר של סקריאבין ואת המגע הפואטי הייחודי לו. היא דורשת עידון צלילי וגמישות קצבית, ומגע זהיר היודע להבליט את הקו השירתי מעל ליווי סוער ומרצד, תוך שמירה על שטף וברק צלילי מעודן.

הפנטזיה בסי מינור, אופוס 28, שנכתבה בשנת 1900, עומדת כקו התפר הדרמטי והסוחף ביותר ביצירתו של אלכסנדר סקריאבין. היצירה מסכמת את תקופתו הרומנטית המוקדמת, תוך שהיא מתווה את הדרך אל עבר התקופה המיסטית, היצרית והחדשנית שלו. בפרק יחיד מונומנטלי ורחב יריעה, בורא סקריאבין סערה אקספרסיבית של ממש: היצירה משלבת בין המבנה הלכיד של צורת סונטה לבין החופש הרגשי והקפריזי המאפיין את ז'אנר הפנטזיה, כשהיא נעה ללא הרף בין להט מתפרץ לבין ליריות חלומית וזכה. הפנטזיה נפתחת במפגן עוצמה רועם ובנושא ראשי סוער, הבונה מתח הרמוני דרמטי מעל מרקם תזמורתי עשיר. מתוך הסערה פורץ נושא משני לירי, מלא געגועים ופיוט מעודן, המזכיר את השירה השופנית במלא יופיה. לאורך היצירה, סקריאבין מותח את הגבולות ההרמוניים של הסולם (סי מינור) באמצעות אקורדים מורכבים ודיסוננסים עדינים, ומביא את היצירה אל שיאים דרמטיים אדירים של מצלול ומרקם. הפנטזיה היא יצירה מחשמלת ומטלטלת, המציגה את סקריאבין בשיא כוחו הדרמטי-רומנטי, ומציבה בפני המבצע אתגרים טכניים, אמנותיים ופיזיים משמעותיים: היא תובעת עוצמה צלילית תזמורתית, שליטה מלאה במרקמים רב-שכבתיים מורכבים, וגמישות קצבית שמפיחה חיים בכל ניואנס רגשי מבלי לאבד את המתח והארכיטקטורה האדירה של היצירה.

"אל הלהבה" (Vers la flamme), אופוס 72, שנכתבה בשנת 1914, היא אחת מיצירות המופת המהפכניות, בעלות החזון ומהלכות הקסם ביותר של אלכסנדר סקריאבין מתקופתו המאוחרת. פואמה מוזיקלית זו לפסנתר נולדה מתוך תפיסתו המיסטית של המלחין, שראה באש סמל להתעלות רוחנית, לטראנספורמציה ולשחרור קוסמי. בפרק יחיד המתחיל באפלה חרישית ונבנה בהדרגה בלתי-מתפשרת, היצירה מציגה תהליך של התלקחות מוזיקלית מרהיבה – מניצוץ מעומעם ועד להתפרצות אדירה של אור וחום. היצירה נפתחת באקורדים עמומים, אטונאליים ומלאי מסתורין, הצפים במרחב צלילי ערפילי ומתוח. מתוך השקט האפוף מתחילים לצוץ מוטיבים זעירים של טרמולו וצלילים מרצדים, המדמים להבות קטנות האוחזות בחומר. בהדרגה, דרך חזרתיות עקשנית והרחבה מתמדת של המנעד והדינמיקה, סקריאבין מוליך את המאזין במסע אקסטטי: המרקם הופך סוער ותזמורתי, המקלדת כולה רוטטת ברעד של אוקטבות וטרילים מהירים, והיצירה מגיעה לשיא מתוח, קורן ומשוחרר המדמה קתרזיס של שריפה טוטאלית באור בוהק. האזנה ליצירה היא חוויה מהפנטת, כמעט פולחנית, המדגימה את גאוניותו של סקריאבין כחדשן בתחום ההרמוניה והגוון. היצירה תובעת מהפסנתרן שליטה מוחלטת בבניית מתח לאורך זמן, שמירה על בהירות צלילית בתוך המרקמים הדחוסים ביותר, ויכולת להפיק מן הפסנתר גוונים של אור, חום ועוצמה כמעט תזמורתית.

"מזרקות וילה ד'אסטה", מתוך הכרך השלישי של "שנות הצליינות" (Années de pèlerinage), היא אחת היצירות הפיוטיות, החדשניות והמשפיעות ביותר ביצירתו המאוחרת של פרנץ ליסט. היצירה, שנכתבה בהשראת הגנים והמזרקות המרהיבות של וילה ד'אסטה בטיבולי שבאיטליה, נחשבת לסנונית הראשונה של האימפרסיוניזם המוזיקלי – עשרות שנים לפני מוריס ראוול וקלוד דביסי. ליסט מתרגם בה את תנועת המים, סילוני הרסס והשתקפויות האור לכדי תמונת טבע מוזיקלית קסומה, המשלבת בין תיאור ויזואלי מרהיב לבין עומק רוחני ודתי. המקלדת הופכת תחת ידיו של ליסט לזרם בלתי-פוסק של מים חיים: היצירה מתאפיינת בטרמולו מהיר במנעד הגבוה, בארפג'ים מרחפים, באקורדים שקופים ובטרילים מרצדים המדמים סילוני מים הבוקעים מן המזרקה ונוצצים באור השמש. בתוך המרקם הצלול והקולח הזה, שוזר ליסט מלודיה אצילית ומלאת הוד, ומצטט מעל התווים פסוק מתוך הבשורה על-פי יוחנן: "אך המים אשר אתן לו יהיו בו למקור מים נובעים לחיי עולם". כך הופך משחק המים החומרי למטפורה של חסד, טהרה והתחדשות רוחנית. היצירה מספקת חווייה צבעונית, מעודנת ומהפנטת, המציגה את הפסנתר ככלי המסוגל לברוא תמונות נוף שקופות ומלאות אור, תוך שהיא מחייבת את הפסנתרן לעידון טכני וצלילי מן המדרגה הראשונה: היא דורשת מגע קליל, פריך וצלול במנעדים הגבוהים, שליטה בדינמיקה חרישית ואוורירית, ויכולת להוביל את הקו השירתי בטבעיות מעל נהר של צלילים מרצדים מבלי לאבד את הבהירות והברק.

"הפרלודים" (Les Préludes), שנכתבה באמצע המאה ה-19 בהשראת שירתו של אלפונס דה למרטין, היא מפסגות היצירה התזמורתית של פרנץ ליסט, והפואמה הסימפונית המפורסמת והאהובה ביותר שלו. היצירה מציגה תפיסה פילוסופית-דרמטית על החיים עצמם, המתוארים כסדרה של פתיחים ("פרלודים") להמנון המוות הבלתי-נמנע. דרך נושא מרכזי אחד העובר גלגולים אינסופיים, ליסט מוליך את המאזין במסע רגשי סוחף: החל במעוף לירי של אהבה וחסד, דרך סערת רוחות ותהפוכות גורל, ועד למצעד ניצחון ההרואי החותם את היצירה בהוד והדר. בקונצרט זה תבוצע היצירה לראשונה בישראל בעיבוד מרהיב, תובעני וחסר פשרות לפסנתר סולו, שערך הפסנתרן המבצע עצמו, קווין צ'ן. כווירטואוז מבריק הממשיך את מסורת המלחינים-מבצעים הגדולים של העבר, צ'ן לקח את הפרטיטורה התזמורתית העשירה של ליסט ועדכן אותה לכדי מפגן פסנתרני אדיר. העיבוד החדש מצליח ללכוד את העוצמה התזמורתית, הצבעוניות והדרמה של היצירה המקורית, תוך שהוא מותח את יכולות המקלדת עד הקצה ומביא לידי ביטוי את מנעד הצלילים והטקסטורות של הפסנתר המודרני. הזדמנות נדירה ויוצאת דופן לחוות פנינה תזמורתית מונומנטלית דרך פריזמה פנסתרנית מבריקה ורעננה. עבור המבצע, העיבוד מציב אתגר אמנותי וטכני כפול: לא רק הפגנת וירטואוזיות, שליטה במרקמים רב-שכבתיים דחוסים וסיבולת פיזית, אלא גם היכולת "לתזמר" את הפסנתר בזמן אמת, ולהעביר את העומק הדרמטי והארכיטקטורה האדירה של היצירה בבהירות ובברק צלילי מעוצב.

הפסנתרן הקנדי קווין צ'ן ביסס את מעמדו כאחד הקולות הייחודיים ביותר בדורו, וזוכה לשבחים על רגישותו הפואטית, רהיטותו הטבעית ושליטתו הטכנית יוצאת הדופן. באוקטובר 2025 זכה בפרס השני בתחרות הפסנתר הבינלאומית ה-19 ע"ש פרידריק שופן בוורשה. קודם לכן זכה ברציפות בפרס הראשון בכמה תחרויות בינלאומיות: תחרות הפסנתר הבינלאומית ע"ש ארתור רובינשטיין (תל אביב 2023), התחרות בז'נבה (2022), תחרות הפסנתר הבינלאומית ע"ש פרנץ ליסט (בודפשט 2021), תחרות הפסנתר הבינלאומית הילטון הד (2020) ו-International Piano-e-Competition (מיניאפוליס 2019). בגרותו האמנותית והאינדיבידואליות שלו זכו להכרה רחבה על ידי הקהל וחבר השופטים כאחד. הופיע עם תזמורות חשובות, בהן התזמורת הפילהרמונית של ורשה, תזמורת סוויס-רומאן, הסימפונית של טאיפיי, התזמורת הלאומית ההונגרית, הסימפונית של טורונטו, הסימפונית של אדמונטון, הפילהרמונית של קלגרי והפילהרמונית הישראלית. הופיע בפסטיבלים בינלאומיים ובאולמות נודעים, בהם אולם קרנגי (ניו יורק), הפילהרמוני של ברלין, תיאטרון פרינצרגנטנהאטר (מינכן), St. John’s Smith Square (לונדון) ואולם הקונצרטים הלאומי של טאיפיי. משלים את לימודיו כיום בבית הספר הגבוה למוסיקה בהאנובר, בהדרכת פרופ' אריה ורדי.

“… an authentic artist with beautiful sensitivity and remarkable mastery” (Diapason)

“Kevin Chen achieves a result steeped in poetry and musicality. Simple, luminous, with an expressive modesty … Mastery of the phrase and the lines … greeted by a long and warm ovation” (Concert Classic)