איתי נבון (ישראל/גרמניה)

סדרת הפסנתר

קונצרט זה תוכנן להתקיים במקור ב- 20.3.26 ונדחה ל- 3.7.26 עקב המלחמה עם איראן

סודות כמוסים

היידן וריאציות בפה מינור, Hob. XVII:6
שופן פנטזיה בפה מינור, אופ. 49
בטהובן סונטה לפסנתר מס' 30 במי מז'ור, אופ. 109
מרדכי סתר סינה נומינה*
ברהמס וריאציות ופוגה על נושא מאת הנדל, אופ. 24

* יצירתו של מרדכי סתר מבוצעת לכבוד שנת ה-80 לייסוד הקונסרבטוריון – סתר נמנה עם סגל ההוראה בקונסרבטוריון בשנות ה-50 כמורה לקומפוזיציה.

קונצרט מקדים בביצוע זוהר טרופה, תלמידת פסנתר בקונסרבטוריון בכיתתה של חוה ערמון, ועילאי זילוף, תלמיד פסנתר בקונסרבטוריון בכיתתו של גיא סלפק, יערך בשעה 10:45, באולם רן ברון.

סדרת הפסנתר בעונה זו מציגה כמה מהפסנתרנים שנבחרו לאורך השנים להשתתף בתכנית היוקרתית Building Bridges שייסד סר אנדראש שיף בשנת 2014. איתי נבון הופיע באולמות נודעים בעולם, כולל אולם ויגמור בלונדון, הקונצרטחבאו באמסטרדם, אולם ויקטוריה בז'נבה, הקונצרטהאוז ואולם בולז בברלין, בית בטהובן בבון ומרכז האמנות deSingel באנטוורפן. הוא הופיע גם בפסטיבלים חשובים, בהם פסטיבל הפסנתר ברוהר, פסטיבל מקלנבורג-פורפומרן, פסטיבל קרונברג, ,פסטיבל מאהלר בהולנד, פסטיבל גשטאד ופסטיבל מנוחין בשוויץ, פסטיבל הקיץ של קופנהגן ופסטיבל באת' בבריטניה. כסולן, הופיע עם תזמורות בישראל וברחבי אירופה. כמוזיקאי קאמרי, הוא שיתף פעולה עם אמנים מובילים רבים, ביניהם אנטייה וייטהאס, לורנצה בוראני, מיקלוש פרני וגארי הופמן. בעונת 2018-19, בהזמנת הפסנתרן סר אנדרש שיף, השתתף בסדרת הקונצרטים Building Bridges, והופיע ברסיטלים ברחבי אירופה. בשנת 2021 השתתף בסדרת מפגשים מצולמים עם דניאל ברנבוים, ועבד על סונטות לפסנתר וסונטות לצ'לו של בטהובן. החל את לימודי הפסנתר אצל אסתר נרקיס בירושלים והמשיך אצל עמנואל קרסובסקי בבית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה בתל אביב. השתתף בתוכניות של מרכז המוזיקה ירושלים למוזיקאים צעירים מצטיינים. בוגר האקדמיה ברנבוים-סעיד בברלין, שם למד בין השנים 2018 ל-2022 בהדרכת סר אנדרש שיף. מאז 2022 הוא חבר בתוכנית הביצוע לפסנתרים של אנדראס שיף באקדמיית קרונברג, שם הוא עובד עם אמנים אורחים ביניהם דנש ואריון, קיריל גרשטיין, אלפרד ברנדל, ריצ'רד גוד ורוברט לוין.

ההיסטוריה נישלה את הווריאציות בפה מינור של היידן מהכותרות הזמניות שהמלחין נתן להן. היידן עצמו כינה את היצירה סונטה, רמז לכך שהיא נועדה אולי להיות פרק ביצירה גדולה יותר, או שהיקפה מספק כדי להתייחס אליה כסונטה בפני עצמה. בהומור עצמי, הוא כתב הקדשה על עותק מוקדם בכתב יד של היצירה, בה כינה את היצירה הגדולה והלא קלילה הזו "דיברטימנטו קטן". מכל מקום, האנדנטה ווריאציות בפה מינור נמנה עם יצירות המופת לפסנתר. נושא האנדנטה הפותח מורכב משני חצאים: הראשון הוא מארש מלנכולי בסולם מינורי, השני קליל יותר ומעוטר בקישוטים מחייכים ביד ימין. כל אחד מחצאים אלה עובר שתי וריאציות. הופעה חוזרת של המארש הפותח מוביל לקודה מורחבת המעלה את היצירה כולה למישור אקספרסיבי נבואי, המקדים את התקופה הרומנטית בדור. לאחר שהיא נעה לסירוגין בין עוצמה לרוגע, המוזיקה רועמת בפראות לפני שהיא מתפוגגת במסתוריות.

הפנטזיה בפה מינור, משנת 1841, היא אחת היצירות הארוכות ביותר של שופן לפסנתר, מלבד הסונטות הרב פרקיות. היא יוצאת דופן לא רק במשכה אלא גם בצורתה. והיא בהחלט ראויה להיחשב כפנטזיה הודות למבנה החופשי הנרחב ולאופייה הכמו-אילתורי, שופע נושאים והלכי רוח שונים. בדומה לפנטזיה ק. 475 של מוצרט, גם שופן מבקש למצוא בפנטזיה שלו את הדרך ליישב בין האידיאלים של הלחנה מחושבת ומתוכננת בקנה מידה רחב, לבין אידיאל הדמיון היצירתי הספונטני. היצירה נפתחת בנושא מארשי איטי, המופיע פעם אחת בלבד. אחריו מופיעות שלוש קבוצות נושאים ראשיות בהלך רוח שונה: אינטנסיביות ולהט סוער ומנכולי בקבוצת הנושאים הראשונה; קונטמפלציה רצינית, דתית משהו, בקבוצה הנושאים השנייה; ניצחון צוהל בקבוצת הנושאים השלישית. נושא חוזר מקשר בין קבוצות הנושאים השונות והוא גם חותם את היצירה ומותיר את המאזין מלא יראה מול הלכי הרוח הרבים והכתיבה הצבעונית אליהם התוודע ביצירה אניגמטית זו.

הסונטה אופ. 109, משנת 1820, היא הראשונה מבין שלוש הסונטות האחרונות של בטהובן, המציגות שלושתן מתח אדיר בין החדשני, הנועז ופורץ המוסכמות – בשפה ההרמונית ובתפיסה הצורנית – לבין הפנייה אל העבר, לכתיבה רב קולית מתוחכמת בהשראת הבארוק. אפילו בהשוואה לשתי היצירות האדירות שנכתבו באותה תקופה – הסימפוניה התשיעית והמיסה סולמניס – היא שומרת על מעמדה כיצירת מופת. כמו מרבית יצירותיו המאוחרות של בטהובן בכלל, גם בשלוש הסונטות האחרונות מתעלה המלחין אל פסגות הבעה חסרות תקדים, תוך שאיפה אל המאטפיזי מצד אחד והעמקה אינטרוספקטיבית אל מראות הנפש האנושית, לעיתים קרובות אל צלליה, מצד שני. יצירות אלה הן פרי התקופה בה בטהובן החירש לחלוטין היה מודע למותו הממשמש ובא, הכיר בכשלון שאיפותיו להינשא ובודד עצמו יותר ויותר מהעולם החיצון. בשנת 1818 הוא כתב ביומנו: "רק באמנותי האלוהית אני מוצא תמיכה המאפשרת לי להקריב את שנות חיי הטובות ביותר למוזות השמימיות". את הסונטה אופ. 109 הקדיש בטהובן לביתה של אנטיונה ברנטנו, מי שקרוב לוודאי היתה ה"אהובה הנצחית", המושא האלמוני של אהבתו הבלתי ממומשת. יש פרשנים אשר ראו בסונטה תאור של המעבר מאהבה סנטימנטלית, בפרק הראשון, למשבר, בפרק השני, ולאהבה מזוככת, בפרק השלישי. גם ללא פרשנות תכניתית זו, זוהי יצירת מופת יוצאת דופן. ליבת הסונטה טמונה בפרק השלישי והאחרון, פרק איטי ארוך כפליים משני הפרקים הקודמים יחדיו, שהוראת הביצוע שלו היא "בשירתיות, עם רגשות אינטימיים ביותר". הפרק כתוב במבנה נושא עם ואריאציות, ומוביל את המאזין בתהליך רוחני השואף אל הנשגב, עד לסיום הרטרוספקטיבי בהשלמה שלווה, מעוררת יראה וגעגועים.

מרדכי סתר, ממייסדי המוסיקה האמנותית הישראלית, נולד ב-26 בפברואר 1916 כמרְק סטרומינסקי בנובורוסיסק, רוסיה ונפטר ב-8 באוגוסט 1994 בתל אביב. משפחתו הגיעה לארץ ישראל בשנת 1926 והתיישבה בתל אביב. סתר למד פסנתר אצל יעקב ויינברג ורבקה בורשטיין-ארבר. בשנת 1932 נסע לבית הספר הגבוה למוסיקה בפריס, שם למד הלחנה אצל נדיה בולנז'ה ופול דיקא, תאוריה אצל ג'ורג' דנדלו ופסנתר אצל לזר לוי. כמו כן קיבל מספר שיעורי הלחנה אצל סטרווינסקי. בשנת 1937 חזר לתל אביב וכעבור מספר שנים החל ללמד במדרשה למורים למוסיקה בתל אביב. בשנת 1951 הצטרף לסגל מורי הקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב (לימים האקדמיה למוסיקה על שם רובין באוניברסיטת תל אביב) עד לפרישתו בשנת 1985. כתיבתו נעה בין סגנון הרנסנס ועד לטכניקות ההלחנה החדשניות של המאה ה-20. סתר הושפע רבות גם מהמסורת המוסיקלית היהודית המזרחית ומטעמי המקרא. סתר חיבר מוסיקה תזמורתית, מוסיקה קאמרית, מוסיקה לכלי סולו, קנטטות, מוטטים ושירים. היצירה "סינה נומינה" (ללא כותרת) לפסנתר סולו נכתבה ב- 1973. היצירה, שמשכה הכולל כאשר דקות, ידועה בתכונותיה האינטרוספקטיביות והמדיטטיביות, במיוחד בפרק הראשון, הכולל מלודיה איטית ומתפתחת על גבי אוסטינטו קבוע של יד שמאל, היוצר תחושת מתח. הפרק השני מציע ניגודיות עם קווים מלודיים ברורים יותר וקונטרפונקט תוסס. הפרק האחרון יורד מהרגיסטר הגבוה לנמוך לפני שהוא חוזר לחומר הפותח.

את הווריאציות ופוגה לפסנתר על נושא של הנדל הלחין ברהמס בשנת 1861 כמתנת יום הולדת לקלרה שומאן, אותה כינה 'חברה יקרה', והיא זו שביצעה אותן לראשונה. מחד גיסא, הווריאציות מדגימות את גישתו השמרנית של ברהמס, הבאה לידי ביטוי בשליטה בצורה הקלאסית ובהשענות על שני מודלים קודמים – "וריאציות גולדברג" של באך ו"וריאציות דיאבלי" של בטהובן – ומאידך גיסא הן מתאפיינות בעושר צלילי המנצל באופן מקסימלי את יכולות הפסנתר המודרני, והשפה המוסיקלית המלודית, ההרמונית והמרקמית שלהן היא שפתו הרומנטית השופעת הטיפוסית של ברהמס. הנושא עליו ביסס ברהמס את סדרת הוואריאציות שלו לקוח מתוך פרק האריה עם חמש וריאציות המופיע בסוויטה למקלדת של הנדל שהתפרסמה בכרך הסוויטות השני בשנת 1733. ברהמס שמר על הכותרת ועל הסולם המקורי, סי במול מז'ור, אך הרחיב את היריעה הן מבחינת היקף הווריאציות, שמספרן מגיע ל-25 והן מבחינת הגיוון הרעיוני והמרקם הסימפוני שלהן. ברהמס משלב מגוון גדול של טכניקות, סגנונות וז'אנרים לאורך הווריאציות השונות – צורות מחול בארוקיות, אטיודים וירטואוזיים, קטעי אופי ליריים רומנטיים ואפילו רפסודיה הונגרית. בכל אחת מהווריאציות מופיע מוטיב ריתמי חדש והמרקם משתנה, אך עקרונות הקו המלודי והבסיס ההרמוני של האריה המקורית נשמרים. הרחבת ההרמוניה הטונלית בתנועות כרומטיות והמרקמים המורכבים המאפיינים את וריאציות דיאבלי של בטהובן זוכים לפיתוח נוסף אצל ברהמס, עד לפוגה המרשימה החותמת את היצירה במפגן כוח. מגוון גדול זה של טכניקות, אמצעים וז'אנרים הופך את ה"וריאציות על נושא של הנדל" לשיא בכתיבתו של ברהמס לפסנתר.

"Great clarity, coupled with an almost childlike joy of playing” (General-Anzeiger Bonn)

“…effortlessly master the most difficult technical passages and produce impressively diverse sounds” (Wetzlarer Neue Zeitung)