בנימין הוכמן (גרמניה/ישראל)

סדרת הפסנתר

קולות מן העבר

שומאן: פרפרים, אופ. 2
פרנק: פרלוד, כוראל ופוגה
קופרן: 5 קטעי מקלדת – La Misterieuse, Les ombres errantes, Les tours de passe-passe, La Couperin, Les Petit Mouline à vent
ראוול: קברו של קופרן

קונצרט מקדים בביצוע שני קפליושניק, תלמידת פסנתר בקונסרבטוריון בכיתתה של שיר זמל, יערך בשעה 10:45, באולם רן ברון.

הפסנתרן בנימין הוכמן, נהנה בעשורים האחרונים מקריירה עניפה הן בארה"ב והן באירופה. הוא הופיע לראשונה באולם קרנגי עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בגיל 24, בניצוחו של צוקרמן. בהמשך הופיע עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, הפילהרמונית של בוסטון, הסימפונית של שיקגו והפילהרמונית של פראג עם מנצחים כגון נוזדה, רוברטסון וסטורגארדס. הוא זכה במענק אייברי פישר היוקרתי והופיע באולמות ובפסטיבלים חשובים ברחבי העולם, בהם הפילהרמוני בברלין, הוויגמור בלונדון, הקרנגי בניו יורק, הקונצרטהאוס בווינה, הלובר בפאריז, הקונצרטחבאו באמסטרדם, סאנטורי בטוקיו והשוברטיאדה באוסטריה. הקליט קונצ'רטי של מוצרט, כסולן ומנצח, עם התזמורת הקאמרית האנגלית. הוא אמן מייצג של סטיינווי ומרצה בבארד קולג' ברלין. נולד בירושלים, שם גם החל את לימודי הפסנתר. בהמשך למד אצל קלוד פרנק במכון קרטיס ואצל ריצ'רד גוד בבית ספר מאנס. אלבומו האחרון, Resonance – ובו שתי סונטות מאוחרות של בטהובן, לצד יצירות מאת ג'ורג' בנג'מין, ג'וסקן דה פרה וג'ון דאולנד – ראה אור בנובמבר האחרון, בחברת Avie וכבר זכה לשבחי הביקורת הבינלאומית.

"Classical music doesn't get better than this" (The New York Times)

"A pianist of the highest caliber, his playing of admirable virtuosity" (Rhein Zeitung)

"A master of his profession" (Neue Ruhr Zeitung)

"A superb pianist" (The Globe and Mail)

"Elegant, polished, and heartfelt" (The Boston Globe)

תכנית הרסיטל כוללת ארבע יצירות המקיימות, כל אחת בדרכה, דיאלוג עם העבר.

"פרפרים", קובץ קטעי הפסנתר הראשון שכתב רוברט שומאן בין השנים 1829-31, הוא למעשה סוויטה לפסנתר המדמה באוזנינו נשף מסיכות בהשראת הרומן "שנות הנעורים" של הסופר הגרמני הרומנטי, ז'אן פול. בדומה לסוויטת המחולות הבארוקית, גם יצירתו של שומאן בנויה כסדרה של פרקי ריקוד, אלא שאת מקומם של מחולות החצר העתיקים תופסים כאן בעיקר ואלסים וכמה פולונזים. במקור נתן שומאן לכל אחד מהקטעים כותרת המזהה אותו עם אחת הדמויות ברומן, אך לבסוף מחק את הכותרות על מנת שלא לכבול את אוזניי המאזין בפרשנות תכניתית מידיי. כותרת היצירה, מכל מקום, מעידה על אופייה הצבעוני, החמקמק ומלא החיים.

סֶזָאר פרנק נחשב לנציג הבולט של המוסיקה הרומנטית הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה-19, ולאחד המשפיעים הגדולים על התפתחותה. רבים רואים בפרנק את גדול המלחינים לעוגב אחרי יוהאן סבסטיאן באך, הודות ל-12 היצירות החשובות שכתב לכלי זה אשר הניחו את היסוד לסגנון הסימפוני במוסיקה הצרפתית לעוגב. השפעת מורשת המוסיקה לעוגב של באך ניכרת גם ביצירתו הידועה לפסנתר משנת 1884 – פרלוד, כוראל ופוגה – אם כי אל תוך מסגרת שלושת הז'אנרים הטיפוסיים למוסיקה הבארוקית יוצק פרנק את שפתו המוסיקלית הרומנטית המובהקת, שופעת הרגש, המושפעת מההרמוניה הכרומטית של וגנר וליסט. במסורת הציקלית הרומנטית שלושת הפרקים גם משתלבים ומתמזגים זה בזה על ידי הקירבה הנושאית ביניהם והמארג השלם שהם יוצרים.

מלחין הבארוק, פרנסואה קופרן, הוא מהדמויות האנינות ביותר בהיסטוריה של המוסיקה הצרפתית. בין השנים 1713-1730 פרסם קופרן ארבעה ספרים של קטעים לצ'מבלו. בעוד שקודמיו טפחו את ז'אנר סוויטת המחולות, בחר קופרן לארגן את קטעי המקלדת שלו ב-27 סדרות שכינה "אורדר" (orders), מונח שמעולם לא פרש, ונטה בעיקר לכתיבה בהשראת פורטרטים, ציורי ז'אנר, קטעי אופי, צלצולי פעמונים או ציוצי ציפורים. לפרקי מוסיקה אלה נתן כותרות אסוציאטיביות ייחודיות. באופיים הציורי ושופע הדמיון ובסגנונם המעוטר מאוד, 226 קטעי המקלדת של קופרן המקובצים ב-27 האורדרים הם אחד הביטויים המובהקים ביותר לסגנון הבארוק הצרפתי. מבחר מקטעים אלה יבצע בנימין הוכמן בפסנתר.

יצירתו הייחודית של ראוול, "קברו של קופרן", אשר נהגתה על פי מודל הסוויטה ברוקית, היא מחווה של ראוול למסורת העשירה של מוסיקת הבארוק הצרפתית לצ'מבלו, ובייחוד ליצירותיו של הבולט בין מייסדיה, פרנסואה קופרן. כוונתו של ראוול לא היתה לחקות את קופרן, אלא לכתוב מוסיקה בת זמנה המבוססת על צורות בארוקיות, תוך שהוא כולל אלמנטים של סגנון הבארוק מבלי לשנות את סגנונו האישי הייחודי. אף שהפסנתרנות של ראוול היא מודרנית בבירור, הגישה המעודנת, הבהירה והקפדנית שלו למקלדת מפגינה בבירור קרבה למוסיקה של קופרן ושל רבי-האמן האחרים של הבארוק הצרפתי. אף שכוונתו המקורית של ראוול היתה מחווה למסורת הבארוק הצרפתי, מלחמת העולם הראשונה שינתה את כוונותיו והפכה את היצירה למחווה אישית הרבה יותר. כשהשלים את כתיבת היצירה ב-1917, לאחר שהשתחרר מבית חולים צבאי, הוא ייעד אותה להיות מצבת זיכרון לחבריו, והקדיש כל אחד מפרקי הסוויטה לאחד מחבריו שמתו במלחמה. למרות רגעים של קלות והומור במוסיקה , מתחת לברק השנינה ניתן לשמוע טונים מלנכוליים עמוקים כמחווה של החייל ששב מהמלחמה לחבריו הנופלים. היצירה נפתחת בפרלוד ופוגה, ממשיכה בשלושה ריקודי חצר צרפתיים מסוגננים – פורלאן, ריגודון ומינואט – ונחתמת בטוקטה וירטואוזית מבריקה.

"… scrupulously careful interpretations, which make the most of his subtle timbral palette and keen ear for texture" (Gramophone)

"… expert understanding of piano sonority" (American Record Guide)

"This was a concert not to be missed" (The Millbrook independent)

"Stylistic insight elegance and sparkle" (New York Times)

"Exciting, inquisitive pianist" (New York Times)