מניו יורק לסידני, לווינה וללונדון, רביעיית אביב הופיעה באולמות הקונצרטים היוקרתיים בעולם, בהם הקרנגי בניו-יורק, הקונצרטחבאו באמסטרדם, אודיטוריום הלובר בפריז, הוויגמור בלונדון, הקונצרטהאוז בווינה והקונצרטהאוז בברלין. היא אף מוזמנת לפסטיבלים נודעים, בהם ורביה, דאבוס, אקס-אן-פרובנס, לוברון ו- La Folle Journée בנאנט. רביעיית אביב נוסדה בישראל ב-1997, ולמדה בהדרכת גד קוגן, אירינה סבטלובה וחיים טאוב. בהמשך זכתה ללמוד בהדרכת חברי הרביעיות הגדולות של אירופה: רביעיית אמדאוס, רביעיית אלבן ברג ורביעיית איזאי. הרביעייה זכתה בפרס הראשון ובארבעה פרסים מיוחדים בתחרות מלבורן הבינלאומית למוסיקה קאמרית (אוסטרליה, 1999), בפרס הראשון בתחרות Charles Hennen (הולנד, 1999), בפרס השני ובפרס שוברט בתחרות הבינלאומית "שוברט והמוסיקה המודרנית" בגראץ (אוסטריה, 2003) ובפרס השני ובפרס המבקרים הבינלאומיים בתחרות בורדו לרביעיות כלי קשת (צרפת, 2003). כמו כן, זכתה בפרס משרד התרבות הישראלי, בפרס משרד התרבות הגרמני ובפרס קרן מפעל הפיס. בסיס הפעילות של הרביעייה כיום הוא בשווייץ. בעונת 2018-19 ביצעה את מחזור מכלול הרביעיות של בטהובן בסדרת קונצרטים חיים שהוקלטו ומשודרים בקביעות בתחנות רדיו וטלוויזיה בשווייץ. שתי הקלטותיה האחרונות של הרביעייה הוקדשו לשוברט: חמישיית כלי הקשת בדו מז'ור (נקסוס, 2020); והרביעיות האחרונות של (Aparté, 2021). שתי ההקלטות זכו לשבחי הביקורת הבינלאומית, ועוטרו ב-"5 diapasons" ובפרס "Supersonic" של המגזין Pizzicato. הרביעייה יצאה לדרך חדשה בסתיו 2023 כאשר הצטרפה לשורותיה, ככנרת ראשונה, הכנרת הצרפתיה אנה גקל. בהרכב מתחדש זה הופיעה הרביעייה בעונות האחרונות ברחבי אירופה (שוויץ, צרפת, איטליה, אנגליה), כולל בפסטיבל רביעיות כלי הקשת בבורדו, ובישראל. בעונה הקרובה תשתתף הרביעייה, בין היתר, בפסטיבל מרלבורו בארה"ב.

תכנית הקונצרט מציגה פנורמה אישית של רפרטואר הרביעיות לכלי קשת בין המאה ה-18 למאה ה-20.

גם אם אין דיוק היסטורי בקביעה שהיידן הוא אבי רביעיית כלי-הקשת (שהרי יצירות להרכב זה נכתבו עוד על ידי מלחינים שקדמו לו), אין ספק בחשיבותה ובערכה הרב של תרומתו האישית העצומה בז'אנר זה, הן מבחינת הכמות (68 רביעיות) והן מבחינת שכלולו ופיתוחו מבחינה צורנית ומרקמית, וביסוסו כז'אנר החשוב ביותר במוסיקה הקאמרית לדורות שאחריו. שש הרביעיות באופוס 76 חוברו בין השנים 1798-1795, והן ניצבות כמעט בסוף דרכו של היידן בתחום רביעיות כלי-הקשת. הן נכתבו בעת ביקורו השני והמוצלח ביותר של היידן בלונדון ואחרי שובו משם לווינה. כמרבית הכינויים ביצירותיו של היידן, לא המלחין הוא זה שתבע את הכינוי "הזריחה" לרביעית משש הרביעיות בקובץ זה. מקור הכותרת, שניתנה על ידי המו"ל של ההוצאה האנגלית, באסוציאציה חוץ-מוסיקלית, שנעורה למשמע צליליו הראשונים של הפרק הראשון, המטפסים ועולים מעדנות מעלה-מעלה בכינור הראשון כזריחתה של החמה אל בוקר צח ורענן, בתמיכת שאר הכלים המלווים, לפני שהפרק גופו פורץ בתנועה נמרצת. הפרק השני, האיטי, מהווה דוגמא חד-פעמית לפרק הרהורי בנוסח הפנטזיה, שהולך ומפתח נושא מוסיקלי במסגרת ייחודית, שאין לה בהכרח הגדרה צורנית קיימת. הפרק השלישי, מנואט בנוסח הצורני המקובל, כולל חטיבת טריו אמצעית מוזרה משהו. הפרק הרביעי פותח כרונדו לכל דבר, אך "הפזמון" החוזר שלו מתרחב לפתע לחלק פיתוח, כבצורת הסונטה. כאשר שב ומופיע הנושא הראשי, הריהו נקטע בשיאו על ידי אתנחתא המקדימה מעין קדנצה כביכול, ומשם – במרוצה חסרת נשימה מגיע הפרק ואיתו היצירה כולה לסיום מבריק.

קלוד דביסי הגיע לבשלות כמלחין בתקופה עשירה במיוחד בהיסטוריה התרבותית של צרפת. סביב 1887 הוא החל לפקוד את מפגשי הערב בבית ידידו, המשורר הסימבוליסט סטפאן מלארמה. עם האורחים הקבועים בחוג זה נמנו הפסל רודן, הצייר מונה, המשוררים פול ורלן ופול ואלרי, והסופרים אנדרה ז'יד ומרסל פרוסט – כל המי ומי של האמנים ואנשי הספרות בצרפת של סוף המאה ה-19. דביסי מקושר לעיתים קרובות לציירים האימפרסיוניסטיים. למעשה, נפשו הייתה קשורה יותר למשוררים הסימבוליסטים אשר התנסו בכתיבה בצורות חופשיות והאדירו את העידון ואת הקסמת החושים. המוסיקה של דביסי התענגה על מקצבים מרוככים, סולמות אקזוטיים ומהלכי אקורדים חופשיים. הגוון היה לאבן היסוד העיקרית עבורו, וגישתו הבלתי מסורתית הייתה למעיין נובע למוסיקה מעודנת, אשר יצאה נגד כל מגמות המאה ה-19 מבטהובן ועד וגנר. שנות ה-90 של המאה ה-19 היו מהשנים הפוריות ביותר בחייו של דביסי. בעשור זה הוא כתב, בין היתר, גם את רביעיית כלי הקשת היחידה שלו. דביסי היה בן 31 כאשר הרביעייה ראתה אור, ב-1893. הוא היה אז עדיין באופן חלקי תחת השפעת המסורת,  אך החל כבר לגבש את שפתו החדשנית העתידית, והרביעייה כשלעצמה היא ביטוי אמנותי אישי ומקורי מאוד. דביסי חש ש"את המוסיקה, מעצם טבעה, לא ניתן לצקת לתבניות מסורתיות וקבועות: המוסיקה אליה אני משתוקק חייבת להיות גמישה דייה על מנת להתאים עצמה לפרצי המבע הליריים של הנפש ולפנטזיה של החלומות". במסעו להשתחררות מהנוסחאות הכופתות שאף דביסי להקנות ליצירותיו מצלול של אילתור. מהות הגישה של דביסי לכתיבה לרביעייה טמונה בספונטניות המצלולית שלה, לכאורה. אוזנו עתירת ההשראה למלודיות והרמוניות מקוריות העניקה לו את הכוח ליצור יצירה נועזת במודרניות שלה, עם אפקטים יפיפיים מושכי תשומת לב, אך לא כאלה שנועדו לזעזוע לשמו. בנוסף, הוא נטה לארכיטקטורה מוסיקלית בה הופעות חוזרות וטרנספורמציות מתמידות מתוחכמות של נושאי מוטו חוזרים החליפו את העקרונות המסורתיים של ניגוד ופיתוח, שהיו ליבת התפיסה המוסיקלית האוסטרו-גרמנית ששלטה במוסיקה האירופית לאורך המאות ה-18 וה-19. הפרק הראשון הוא פרק סונטה המעלה מגוון של רעיונות, אך הנושא הראשון, בעל הניחוח הספרדי, נשמר לאורכו בבהירות. הפרק השני הוא סקרצו המאופיין בליווי הפיציקאטו החינני, והנושא הראשי מוצג בו תחילה בעליצות ומאוחר יותר ביתר רכות. הפרק השלישי הוא פרק לירי איטי הפותח בנושא חדש, אך במרכזו חוזר הנושא הראשי, בשינוי דרסטי יותר. הפרק האחרון, המסכם את חומרי היצירה, מתחיל דווקא מתוך תחושת שוטטות חסרת כיוון, אך זו הופכת במהרה לתנועה נמרצת וערנית לקראת השיא המבריק.

מרדכי סתר, ממייסדי המוסיקה האמנותית הישראלית, נולד ב-26 בפברואר 1916 כמרְק סטרומינסקי בנובורוסיסק, רוסיה ונפטר ב-8 באוגוסט 1994 בתל אביב. משפחתו הגיעה לארץ ישראל בשנת 1926 והתיישבה בתל אביב. סתר למד פסנתר אצל יעקב ויינברג ורבקה בורשטיין-ארבר. בשנת 1932 נסע לבית הספר הגבוה למוסיקה בפריס, שם למד הלחנה אצל נדיה בולנז'ה ופול דיקא, תאוריה אצל ג'ורג' דנדלו ופסנתר אצל לזר לוי. כמו כן קיבל מספר שיעורי הלחנה אצל סטרווינסקי. בשנת 1937 חזר לתל אביב וכעבור מספר שנים החל ללמד במדרשה למורים למוסיקה בתל אביב. בשנת 1951 הצטרף לסגל מורי הקונסרבטוריון למוסיקה בתל אביב (לימים האקדמיה למוסיקה על שם רובין באוניברסיטת תל אביב) עד לפרישתו בשנת 1985. כתיבתו נעה בין סגנון הרנסנס ועד לטכניקות ההלחנה החדשניות של המאה ה-20. סתר הושפע רבות גם מהמסורת המוסיקלית היהודית המזרחית ומטעמי המקרא. סתר חיבר מוסיקה תזמורתית, מוסיקה קאמרית, מוסיקה לכלי סולו, קנטטות, מוטטים ושירים. רביעיית כלי הקשת מס' 4 נכתבה ב-1977. כתיבה להרכבים קאמריים הייתה חלק מרכזי מפועלו של סתר. הרביעייה בת שלושה פרקים, כאשר הפרקים הראשון והשלישי איטיים, ואילו הפרק האמצעי מהיר. הפרק הראשון מלנכולי באופיו. הפרק השני רווי מצלולים דיסוננטיים, היוצרים מתח שפתרונו מגיע בתנועה ריתמית אגרסיבית. הפרק השלישי הוא מעין קינה.

שלוש הרביעיות אופ. 44 הם ליבת הרביעיות הבשלות של פליקס מנדלסון. הוא כתב אותן בשנים 1837-38, בשלהי שנות ה-20 שלו, כשתהילתו בקהילה המוסיקלית הבינלאומית גאתה במהירות. הרביעייה ברה מז'ור היתה האחרונה להיכתב, אך משהשלים מנדלסון את כתיבת שלוש הרביעיות הוא סידר אותן בסדר שונה, נתן להן את המספרים המוכרים לנו כיום ופרסמן יחד כ"שלוש רביעיות גדולות", עם הקדשה לנסיך הכתר של שבדיה. מנדלסון העריך מאוד את הרביעייה ברה מז'ור, ויתכן שמשום כך בחר למקמה ראשונה בקובץ על אף שנכתבה אחרונה. "זה עתה השלמתי את הרביעייה שלי ברה מז'ור", הוא כתב לכנר פרדיננד דויד, הקונצרטמייסטר של תזמורת הגוונדהאוז. "אני אוהב אותה מאוד. אני מקווה שהיא תישא חן גם בעיניך. אני סבור שכן, כיוון שהיא נמרצת יותר ונראה לי כי היא מתגמלת את הנגנים יותר מהאחרות". דויד והרביעייה שלו ביצעו את הבכורה לרביעייה ברה מז'ור ב-16 בפברואר 1839. בהשוואה לרביעיות המוקדמות שלו, ברביעיות אופ. 44 מפגין מנדלסון נטייה צורנית קלאסית יותר, היידנית כמעט, הניכרת באיזון, באחדות ובפרופורציה. עם זאת, המניפולציות שלו על הצורה הקלאסית לשם אפקטים דרמטיים חושפות את היצירתיות המרשימה שלו. מיזוג זה בין הערכה לצורות ולמבנים הקלאסיים לבין שפה מוסיקלית דרמטית ואקספרסיבית הוא התמצית של סגנונו הבשל של מנדלסון. הפרק הראשון הוא מנדלסון טיפוסי – מהיר עם תנועת חלקי שש-עשרה הפועלת כמנוע חסון, נושא ראשון החלטי ונמרץ אך אצילי בו מתלבט הכינור הראשון. שני הפרקים האמצעיים מספקים ניגוד לפתיחה הנמרצת. ההערכה שרחש מנדלסון כלפי המבנים הבהירים של הקלסיציזם ממשיכה למצוא ביטוי גם בפרק השני – מינואט מעודן, רוקוקאי באופיו ובמבנה המשפטים המאוזן. הפרק השלישי, הוא פרק איטי מלנכולי, אך עם זאת מוקפד מאוד בהבעתו הרגשית. פרק הפינאלה חוזר לברק של הפרק הפותח. זהו פרק סאלטרלו אנרגטי ונמרץ, גרסה סוערת למחול איטלקי מהמאה ה-16 בו השתמש מנדלסון כבר בפרק הסיום של הסימפוניה הרביעית בשנת 1833. פרץ תנופה מסעיר חותם את היצירה כולה.

"כבר ממשפט הפתיחה הענוג והסוחף חברי ההרכב…עמדו במשימה ובכל פרק מבין ארבעת הפרקים בראו עולם עשיר של צלילים וגוונים. בפרק שני, הפגינו הנגנים וירטואוזיות בפריטה (פיציקטו) הפותחת את הפרק, ושמרו על נגינה נמרצת שזיכתה אותם בקריאת "בראבו" מתפעלת מהקהל שהדהדה בשקט ששרר באולם בטרם עברו לפרק השלישי. בפרק זה, האיטי ברביעייה, התבלטה הווילונית ביאלוברודה בצליל עשיר ועמוק. בפרק האחרון שאותו ביקש ראוול מהנגנים לבצע באופן "חי ורוגש", נראה שהנגנים פשוט נהנים מהמוזיקה… הקהל, בכל מקרה, יצא מגדרו בסיום הביצוע… אם יש דבר אחד שהקונצרט לימד זה עד כמה חברי הרביעייה מגובשים… בכלל, לאורך כל הערב ניכר עד כמה חברי רביעיית אביב מתואמים ביניהם לא רק במוזיקה שיוצאת תחת ידם, אלא גם בקטעים שבהם היא שותקת לרגע: בהפסקות הקטנות, בנשימות, בעצירות… בין היידן לראוול בוצעה רביעיית הענק של שוברט מס' 13 בלה מינור "רוזמונדה". לפני הביצוע בדברים קצרים שנשא, הצביע הצ'לן דניאל מיטניצקי על המלנכוליות שאופפת את היצירה מהרגע הראשון… הנגנים כולם הצליחו לבטא זאת היטב בביצוע שנעץ את העצב עמוק בלב"

(עידו תמרי, הארץ – מתוך ביקורת על הקונצרט הקודם של רביעיית אביב במרכז למוסיקה קאמרית)