חמישיית תל אביב נוסדה בשנת 2009 ומאז ביססה את מעמדה כאחד הגופים הקאמריים המובילים על בימות הקונצרטים בארץ, המתבלט ברפרטואר מגוון לצד יצירה רב-תחומית. ההרכב מבצע מעל ל-30 קונצרטים בכל עונה בסדרות המרכזיות בערים הגדולות, לצד פעילות תרבותית וחינוכית ענפה ורב-שנתית בפריפריה, מכפר-בלום ועד מצפה רמון. חמישיית תל אביב קיימה בשנים האחרונות סיורי קונצרטים מוצלחים בשוויץ, צרפת, גרמניה וסין. בעונות הקרובות מתוכננים סיורים נוספים בארה"ב, בקנדה, בגרמניה ובאנגליה. חלק בלתי נפרד מיעדי החמישייה הוא ביצוע והקלטה של יצירות פרי עטם של מלחינים ישראליים מובילים מכל הדורות. ההרכב נתמך ע"י מנהל התרבות של משרד התרבות והספורט. הוא זכה בפרס איגוד המבצעים לשנת 2011 וכן במענקים מטעם קרן פטריק ולינה דרהי, קרן רבינוביץ׳ לאמנויות, קרן תרבות חיפה, קרן רונן ומועצת הפיס לתרבות ולאמנות. בדצמבר 2016 הוציאה החמישייה לאור את אלבומה הראשון הכולל יצירות מאת באך, בטהובן ופיאצולה וכן הקלטת בכורה ליצירה שנכתבה במיוחד עבור ההרכב בידי ארי בן-שבתאי. באפריל 2018 יצא לאור 'LIVE', אלבומה השני של החמישייה המכיל הקלטות מקונצרט חי עם הפסנתרן ירון קולברג.

הפסנתרן בנימין הוכמן, נהנה בעשורים האחרונים מקריירה עניפה הן בארה"ב והן באירופה. הוא הופיע לראשונה באולם קרנגי עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בגיל 24, בניצוחו של צוקרמן. בהמשך הופיע עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, הפילהרמונית של בוסטון, הסימפונית של שיקגו והפילהרמונית של פראג עם מנצחים כגון נוזדה, רוברטסון וסטורגארדס. הוא זכה במענק אייברי פישר היוקרתי והופיע באולמות ובפסטיבלים חשובים ברחבי העולם, בהם הפילהרמוני בברלין, הוויגמור בלונדון, הקרנגי בניו יורק, הקונצרטהאוס בווינה, הלובר בפאריז, הקונצרטחבאו באמסטרדם, סאנטורי בטוקיו והשוברטיאדה באוסטריה. הקליט קונצ'רטי של מוצרט, כסולן ומנצח, עם התזמורת הקאמרית האנגלית. הוא אמן מייצג של סטיינווי ומרצה בבארד קולג' ברלין. נולד בירושלים, שם גם החל את לימודי הפסנתר. בהמשך למד אצל קלוד פרנק במכון קרטיס ואצל ריצ'רד גוד בבית ספר מאנס. אלבומו האחרון, Resonance – ובו שתי סונטות מאוחרות של בטהובן, לצד יצירות מאת ג'ורג' בנג'מין, ג'וסקן דה פרה וג'ון דאולנד – ראה אור בנובמבר האחרון, בחברת Avie וכבר זכה לשבחי הביקורת הבינלאומית.

תכנית הקונצרט מציגה מבחר מגוון ומרתק של יצירות שנכתבו לאורך התקופה הסוערת שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, ומעט אחריהן. בניגוד לאמרה הרווחת – המוזות כלל וכלל לא שותקות גם כשהתותחים רעמו.

דריוס מיו הוא אחד מהמלחינים הפוריים ביותר במאה ה-20. הוא כתב יותר מ-400 יצירות בכל ז'אנר אפשרי כמעט, ובמגוון גדול של תזמורים והרכים. הוא נולד במרסיי למשפחה יהודית, למד כינור מגיל צעיר ובגיל 17 עבר לפריז להמשיך את לימודיו בקונסרבטוריון הידוע בעיר, בהנחיית כמה מהמלחינים והתיאורטיקנים הידועים ביותר באותה עת. הואיל ונמצא בלתי כשיר פיזית לשירות צבאי, התגייס מיו לשרות דיפלומטי, ונשלח ב-1917 כמזכיר למשלחת הצרפתית לריו דה ז'נרו במהלך מלחמת העולם הראשונה. הייתה זו עבור מיו תקופה מעוררת מאוד של "פרישה" מהעולם של העשייה המוסיקלית האירופאית האורתודוכסית, אליו יחזור אחרי הפסקת האש, שופע רעיונות חדשים בהשראת מקצבים, מנגינות וגוונים מוסיקליים דרום-אמריקאים, אפרו-אמריקנים וילידיים-אמריקניים. עם שובו לפריז, ב-1919, הצטרף ל"שישייה" – קבוצת מלחינים צרפתיים פרוגרסיביים שהתקבצה סביב ז'אן קוקטו. ששת המלחינים נבדלו בסגנונם, אך חלקו הערצה לאריק סאטי ושאיפה משותפת להדהים את הקהל הבורגני ולהתרחק מהסגנון העמוס ושופע ההבעה של הרומנטיקה, בין אם באיפוק נזירי או בהומור עוקצני. עד מהרה הקבוצה התפרקה ומיו אימץ מגוון השפעות מוסיקליות, בייחוד ממוסיקת הג'אז לה נחשף לראשונה בביקור בארה"ב בשנת 1922. מאפיין טיפוסי בולט ביצירתו הוא השימוש בפוליטונאליות (שילוב של מספר סולמות שונים בו זמנית). במהלך שנות ה-20 וה-30 מיו הלחין, הופיע ולימד ללא הפסקה, אך משאבדה כל תקווה אל מול האיום הגרמני, נטש את מולדתו והיגר לארה"ב בשלהי 1939. הוא קיבל משרת הוראה בקליפורניה והמשיך בפעילותו הפורה כמלחין. לאחר המלחמה החזיק במשרות בפריז ובארה"ב גם יחד, אך נאלץ לפרוש בשנת 1971 כאשר בריאותו התדרדרה. כעבור שלוש שנים מת בשוויץ. מיהו השלים את כתיבת הרביעייה שלו לחליל, אבוב, קלרינט ופסנתר ב-1918, בזמן שעבד בריו דה ז'ניירו. אף שכתב יצירות רבות בהשראת מוזיקה ברזילאית כשחזר לפריז, ביצירה זו כמעט שלא ניכרת כללית אווירה ברזילאית. הוא קרא לה סונטה, אך זוהי למעשה רביעייה אמיתית לכלי נשיפה ופסנתר. הפרק הפותח השלו דומה לפסטורלה, ומזכיר במעט את ראוול. הנושא המרכזי מוצג בליווי זמזום, ולאורך הפרק הכלים השונים זוכים לפסאג'ים טיפוסיים שונים. הפרק השני, תוסס יותר ובולט בו שימוש רב בטרילים (עיטורי צליל מסולסלים). הפרק שלישי תקיף ועוצמתי ובולט בו השימוש בפוליטונאליות. הפרק האחרון נוגה וחותם את היצירה ברוח קודרת, הרומזת אולי להתרחשויות באירופה בתקופה.

יצירתו הייחודית של ראוול, "קברו של קופרן", נכתבה בגרסתה המקורית לפסנתר בשנים 1914-1917. היא נהגתה על פי מודל הסוויטה הברוקית, כמחווה של ראוול למסורת העשירה של מוסיקת הבארוק הצרפתית לצ'מבלו, ובייחוד ליצירותיו של הבולט בין מייסדיה, פרנסואה קופרן. כוונתו של ראוול לא הייתה לחקות את קופרן, או כל מלחין בארוק אחר, אלא לכתוב מוסיקה בת זמנה המבוססת על צורות בארוקיות, תוך שהוא כולל אלמנטים של סגנון הבארוק מבלי לשנות את סגנונו האישי הייחודי. כותרת היצירה היא אחת מאותן כותרות שלא ניתן לתרגם באופן מילולי. הפירוש המילולי של המילה "Tombeau" הוא קבר, או מקום קבורה, אך היא מתייחסת למסורת צרפתית ארוכה ומכובדת של שימוש במילה זו לכינוי יצירה, או קובץ יצירות, של מלחין אחד או כמה, שנכתבו כמחווה לעמית או לאמן גדול שהלך לעולמו. אף שכוונתו המקורית של ראוול הייתה מחווה למסורת הבארוק הצרפתי, מלחמת העולם הראשונה, במהלכה שירת גם ראוול עצמו כלוחם בחזית, שינתה את כוונותיו והפכה את היצירה למחווה אישית הרבה יותר. כשהשלים ראוול את כתיבת היצירה ב-1917, לאחר שהשתחרר מבית חולים צבאי, הוא ייעד אותה להיות מצבת זיכרון לחבריו, והקדיש כל אחד מפרקי הסוויטה לאחד מחבריו שמתו במלחמה. למרות רגעים של קלות והומור במוסיקה (אשר עוררו ביקורות ביחס לגישה הבלתי מכובדת, לכאורה, של ראוול ביחס למוות), מתחת לברק השנינה ניתן לשמוע טונים מלנכוליים עמוקים במחווה של החייל ששב מהמלחמה לחבריו הנופלים. ראוול עצמו ערך ליצירה גרסה תזמורתית. בקונצרט הפעם נאזין לה בעיבוד לחמישיית כלי נשיפה מעץ.

לאו סמיט (1900-1943) היה אחד מקבוצה קטנה של מלחינים יהודים הולנדים שגורלם נגזר בידי הנאצים. סמיט היה בין אלפי יהודים שנעצרו באמסטרדם ונרצחו, כמעט מיד עם הגעתם, למחנה ההשמדה סוביבור בשנת 1943. לפני כן, הוא היה אחד המלחינים הבולטים ביותר של מוזיקה קאמרית בהולנד. ליצירותיו יש אופי צרפתי ניכר – רוסל, מיו ודביסי הם ההשפעות הבולטות ביותר. דוגמה בולטת לכך היא השישייה לפסנתר ולכלי נשיפה של סמיט, שנכתבה ב-1932 – השנה בה כתב גם פולנק את יצירתו הידועה לאותו הרכב, שתחתום את תכנית הקונצרט. השישייה של סמיט יצירה ,תוססת ופלרטטנית שאינה מאבדת מקסמה גם לאחר מספר האזנות.

המלחינה והפסנתרנית ורדינה שלונסקי נולדה ב-1905 באוקראינה ונפטרה ב-1990 בתל אביב. היא למדה אצל ארתור שנאבל באקדמיה למוסיקה בברלין. ב-1929 עברה להתגורר בפריז, שם למדה קומפוזיציה אצל נדיה בולונז'ה, אדגר ווארז ומקס דויטש. בין השנים 1934-1937 שהתה בארץ ישראל. בתחילת מלחמת העולם השנייה נסעה לפריז ולאחר הפלישה הגרמנית לצרפת ברחה ללונדון. ב-1944 עלתה לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב, אך לא הצליחה להשתלב בחיי המוזיקה בה, ככל הנראה עקב נטייתה להתבדל מן השאיפה שהייתה אז מקובלת בישראל לגבש סגנון מוזיקלי ישראלי אוריינטלי. יצירותיה בוצעו לעיתים נדירות החל מאמצע שנות ה-60 והיא התפרנסה בעיקר כמורה לפסנתר. שלונסקי, שנחשבת למלחינה הישראלית הראשונה, חיברה מוסיקה תזמורתית, קאמרית, מוסיקה לפסנתר, שירים ומוסיקה לתיאטרון. היא כתבה בעיתונות העברית מאמרים בנושאים מוסיקליים שונים ובהם הציגה את החיים המוסיקליים והאישיים של גדולי המוסיקאים באירופה, ודנה במוסיקה הישראלית האמנותית ובשאלות הנוגעות לטיבה של המוסיקה האוונגרדית. אלו היו גם הנושאים שהופיעו בתכתובות שניהלה עם גדולי המוסיקאים בתקופתה, כגון יהודי מנוחין, נדיה בולונז'ה, אדגר ווארז ועוד. את הדיברטימנטו לחמישיית כלי נשיפה כתבה שלונסקי ב-1952, והוא כותב ברוח הניאו-קלאסית הקלה הטיפוסית ליצירות לכלי נשיפה מאת מלחינים צרפתים בני המחצית הראשונה של המאה ה-20 – בהם מיו ורוסל.

המלחין הווינאי, זמלינסקי, נולד לאב אוסטרי קאתולי ולאימא ילידת סארייבו שאביה היה יהודי-ספרדי ואימה בוסנית מוסלמית. משפחתו של זמלינסקי המירה את דתה לדת הסב מצד האם והוא נולד וגדל כיהודי. גם גורלו היה כגורלם של מלחינים יהודים רבים באירופה בתקופה, ועם הסיפוח של אוסטריה לרייך השלישי ב-1938 הוא היגר לארה"ב וחי שם עד למותו הפתאומי ב-1942. זמלינסקי היה מבוגר רק בשלוש שנים מארנולד שנברג, ואף היה למורו הראשון. השניים היו חברים כל חייהם, וב- 1901 אף היו לגיסים. ההשפעות המוסיקליות בינם היו הדדיות. אך עם זאת, בעוד תהילתו של שנברג, אך גם העוינות כלפיו, לא דעכו, זמלינסקי – כנראה משום שלא היה מהפכן – נדחק למעמד שולי למדיי בתולדות המוסיקה של המאה ה-20. לגילוי ולהכרה מחודשים הוא זכה רק לקראת סוף המאה. בשנים הראשונות של המאה, מכל מקום, הוא היה פעיל מאוד בעולם המוסיקה האירופי. כמנצח, הוא היה דמות בולטת בווינה, בפראג ולאחר מכן בברלין עד לעליית השלטון הנאצי, ונודע במיוחד כפרשן של וגנר, ברוקנר, מאהלר ושנברג. כמורה, נמנו עם תלמידיו אולמן, קורנגולד ושנברג, והוא היה תומך נלהב ונדיב של יצירות בני זמנו. כמלחין, כתב זמלינסקי כמה אופרות, שלוש סימפוניות, שירים ויצירות קאמריות רבות. מבחינה סגנונית עברה המוסיקה שלו תהליך התפתחות משמעותי וניתן לראות בה חוליה מקשרת בין ברהמס ומאהלר לבין שנברג, אף שיצירותיו משמרות תמיד תחושה של טונאליות ואופי פוסט רומנטי אקספרסיבי מאוד. ההומורסקה הקצרה לחמישיית כלי נשיפה (1939) נמנית עם היצירות האחרונות שכתב בתקופת גלותו, לפני מותו ב-1942. כותרת המשנה שלה "יצירה בית ספרית לחמישיית כלי נשיפה" מעידה על מטרתה – לזכות בהכנסה כספית. הקלילות והקסם המאפיינות אותה רחוקות מאוד מהנושאים האפלים ומהמורכבות הרגשית הטיפוסיים למרבית יצירותיו הבשלות, אך עם זאת היא עדיין מציגה את כשרונו המוזיקלי.

שמו של פולנק הלך לפניו כ"ילד הנורא" בחוגי האמנים בפאריס שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בדומה למיו היה גם הוא חבר בקבוצת "השישייה". הוא העריך מאד את המלחין אריק סאטי, וכמוהו האמין שאת הפשטות, את העורמה ואפילו את הטיפשות ניתן לזכך ולרומם. תכונות אלו מוצאות את ביטוין בשישייה שחיבר פולנק בשנת 1932. פולנק האמין שרוחה של המוסיקה ונשמתה מצויות ברחובות העיר, בבתי הקפה ובאולמות ה"מיוזיק הול" בפאריס. הנשמה הזאת מצאה לעצמה ביטויים שונים בשירים הסנטימנטליים או בשירים הגסים, במופעי הבידור הפופולריים; ביטויים של "אנשים פשוטים בעלי דמיון", כפי שפולנק הגדיר את יוצרי האמנות העממית. השישיה היא תמצית פולנקית מובהקת: תערובת של הומור עצבני ומריר, עם סנטימנטליות בוטה; מוסיקה של יוצר שאצלו הקו בין צחוק לדמע הוא חד כתער. זוהי היצירה הקאמרית הגדולה ביותר שחיבר פולנק והיא כוללת שלושה פרקים, המורכבים מעשרות תת-פרקים המשנים את מקצביהם ואת מצבי הרוח שלהם בלי הרף. הנחיות נגינה, הכוללות הערות כמו "יבש ביותר", "עליז ביותר", "מאד מתוק והבעתי", "מלנכולי", ממלאות את היצירה, ובעצם מסבירות את רוח היצירה טוב יותר מן הכותרות הרשמיות שמלחינים נוהגים לתת ליצירותיהם.