רביעיית כרמל, המציינת השנה 25 שנים לפעילותה, מההרכבים הקאמריים הוותיקים, הבולטים והרבגוניים בארץ, מארחת את הפסנתרן טל סמנון.

הרביעייה אופ. 54 מס' 2 היא חלק מסדרה של שש רביעיות מאת היידן שיצאו לאור בשני קבצים בשנת 1789 והוקדשו לכנר יוהאן טוסט, הכנר הראשון של תזמורת החצר של הנסיך לבית אסטרהאזי; התזמורת שבראשה עמד היידן. ברביעיות אלו שאף היידן לתת ביטוי ליכולותיו הווירטואוזיות של טוסט. עם זאת, היידן המשיך לראות ברביעייה ז'אנר קאמרי במהותו, שהכנר הראשון בו הוא, לכל היותר, ראשון בין שווים. המתח בין ניגודים אלו ניכר בכתיבתו ברביעייה שלפנינו. תפקיד הכינור הראשון בה אכן בולט ווירטואוזי, לפחות בחלק מהפרקים, אך במקביל עשה היידן מאמץ להקנות מידה של עצמאות לשלושת הכלים האחרים, וליצור מרקם שלם העולה על סכום חלקיו. הרביעייה בדו מז'ור נחשבת לרצינית ולדרמטית ביותר מבין השש. יש המזהים בה את ניצניהם של יסודות שיאפיינו תקופות מאוחרות יותר בתולדות המוזיקה – הפסקות פתאומיות, תפניות הרמוניות דרמטיות ומפתיעות מלודיות אקספרסיביות ועוד. המוזיקולוג ססיל גריי, למשל, כתב כי "אפשר בקלות לדמיין אותה כיצירה שכתב בטהובן בתקופה המוקדמת, או אפילו בראשית התקופה האמצעית בחייו היצירתיים". בפרק השני מעוטר תפקיד הכינור הראשון בקישוטים אקספרסיביים ברוח עממית הונגרית-צוענית הנותנת אותותיה, מעת לעת, ביצירותיו של היידן. פרק הפינאלה מפתיע במיוחד הוא נפתח ומסתיים במוסיקה איטית, לירית, מהורהרת וכבדת משקל, ורק בחלקו האמצעי פורץ באנרגיה נמרצת.

עדן פרטוש נולד ב-1907 בבודפשט האוסטרו-הונגארית בתקופת הזוהר הבורגנית של הקיסר פראנץ יוזף. האווירה האינטלקטואלית והתרבותית לא פסחה, כמובן, על האקדמיה למוסיקה ע"ש ליסט, שם התוודע פרטוש הצעיר למורה הדגול לכינור ינה הובאי, והחל ללמוד אצלו, יחד עם לימודי קומפוזיציה אצל זולטאן קודאי. בין חבריו לספסל הלימודים בתקופה זו ניתן היה למצוא דמויות מפתח בנוף המוסיקה העתידי, ובהם המלחין אנטל דוראטי והכנר אנדרה גרטלר. עם תום לימודיו בגיל 17 פצח פרטוש בקריירה סולנית ותזמורתית ככנר ראשון בתזמורות מובילות באירופה, לצד פעילות מוסיקלית רבגונית, שכללה נגינה, הוראה והלחנה. בשנת 1937, שנה לאחר ייסוד ה"תזמורת הארצישראלית" (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית), הזמינו ברוניסלב הוברמן, מייסד התזמורת, לשמש כויולן ראשי. כרבים אחרים, העדיף פרטוש את העלייה למדבר התרבותי הארצישראלי על פני רוחות האופל שהחלו מנשבות במערב. גם בישראל התאפיינה פעילותו המוסיקלית במגוון עיסוקים: נוסף על היותו ויולן ראשי בתזמורת, הוא נמנה עם חבורת המייסדים של הקונסרבטוריון בתל אביב ב-1945, לימד בו כינור, ויולה וקומפוזיציה, ואף כיהן כמנהלו, עם איחוד הקונסרבטוריון עם האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב אף מונה לפרופסור באקדמיה למוסיקה, ולמנהלה למשך כחצי יובל שנים. פעילותו הקומפוזיטורית כללה יריעה רחבה ביותר של יצירות קאמריות, מקהלתיות ותזמורתיות, שהביאו לו פרסום והוקרה רבה הן בארץ והן בעולם. בין הפרסים הרבים בהם זכה על יצירותיו ופועלו ניתן למנות את פרס יואל אנגל, פרס נורדאו ואת פרס ישראל (המוסיקאי הראשון שקיבל את הפרס בשנת 1954). בארץ נחשף פרטוש למוסיקה של עדות המזרח, בעקבות היכרותו עם הזמרת ברכה צפירה, והתכוון, כמו רבים מעמיתיו בתקופה זו, ללמוד את מאפייני הסגנון על מנת ליצור "מוסיקה ארצישראלית", המושתת על טכניקות כתיבה מערביות תוך יניקה משורשים של נעימות יהודיות מקוריות מן המזרח ומן המערב. רביעיית כלי הקשת השנייה של פרטוש, "תהלים" הוזמנה ב-1960 על ידי פאני ומקס טארג, בשביל רביעיית כלי-הקשת Fine Arts. היא בוצעה לראשונה בפסטיבל בינלאומי שנערך בישראל באוגוסט 1961. היצירה נכתבה בהשראת נוסחי חזנות מזרחיים לפסוקים מספר תהלים. לפיכך, היא נאמנה לתפיסה המלודית והריתמית של מוסיקה יהודית אוריינטלית. הפרק השני הוא אינטרפרטציה דרמטית של מזמור תהלים.

חמישיית הפסנתר של ברהמס, נחשבת לאחת מיצירותיו הקאמריות האהובות ביותר, אך ראשיתה בהיסוסים ולבטים רבים. בין תכונותיו הקפדניות ניחן ברהמס בחוש שיפוט מפותח ובביקורת עצמית חריפה שהיו לו לא אחת לרועץ: כמעט ולא יצאה מתחת ידו יצירה כלשהי בלא שעבר עליה שוב ושוב, תיקן, הגיה ולא פעם אף השמידה לחלוטין. גם אלו ששרדו עברו תכופות שינויי גרסאות והרכבים. כזה היה גם גורלה של החמישייה שלפנינו. ראשיתה בחמישייה לכלי-קשת עם שני צ'לי (כהרכבה של החמישייה בדו מז'ור של שוברט), שאותה הלחין ברהמס בקיץ של שנת 1862, בהיותו בן 29. אך בעקבות הביקורות שספגה היצירה בגרסה זו מידידו, הכנר יוזף יואכים, שטען כי "אין בכוחם של צלילי המיתרים בלבד לשאת את עומס הרעיונות ולהעפיל אל שיאיה של היצירה", השמיד ברהמס את כתב-היד של החמישייה לאחר שעיבדה להרכב של שני פסנתרים, בחורף 1863. אולם, על גרסה זו מתחה קלרה שומאן ביקורת. לטענתה, חסרה גרסה זו, לשני פסנתרים, את צלילי המיתרים מן הגרסה הראשונה, "כי רעיונות מוסיקליים כה יפים ועשירים הולכים לאיבוד במרקם הצלילי של צמד הפסנתרים לבדם". בסתיו 1864 איחד ברהמס את שני הגורמים – פסנתר וכלי-קשת – לגרסת החמישייה המוכרת לנו כיום. הפרק הראשון – אלגרו נון טרופו, בצורת הסונטה הקלאסית – עתיר רעיונות וספוג שאר-רוח ופאתוס. הפרק השני – אנדנטה הנוטה במקצת לאדאג'ו – משליט שלווה ורוגע בקוויו הליריים ובמרקמם העדין. פרק הסקרצו פותח בלחש מסתורי, המתגבר עד מהרה להלמות ריתמית סוערת, מסתערת בנחישות ודוהרת קדימה. הפינאלה פותח במבוא מלא געגועים, המוביל לפרק נמרץ המושתת על אלמנטים כמו-עממיים (בייחוד עם נטייה הונגרית, שכה חביבה על ברהמס). קודה סוערת חותמת את היצירה כולה בהתלהבות.