טריו סיטקובצקי (בריטניה/גרמניה)

הסדרה הקאמרית

אלכסנדר סיטקובצקי – כינור
יסאנג אנדרס – צ'לו
וו צ'יאן – פסנתר

בטהובן: שלישיית פסנתר ברה מז'ור, אופ. 70 מס' 1, "הרוחות"
שוסטקוביץ': שלישיית פסנתר מס' 2 במי מינור, אופ. 67
מנדלסון: שלישיית פסנתר מס' 1 ברה מינור, אופ. 49

טריו סיטקובצקי, הנמנה כיום עם שלישיות הפסנתר המובילות בעולם, מגיע לביקור בכורה בישראל בהזמנת המרכז למוסיקה קאמרית. הטריו מופיע בקביעות באולמות נודעים, כדוגמת הוויגמור בלונדון, מרכז לינקולן בניו יורק, הקונצרטחבאו באמסטרדם, הקונצרטהאוז בווינה, האלבפילהרמוני בהמבורג, האופרה הישנה בפרנקפורט, מוזיאון הלובר בפריז, האודיטוריום של ברצלונה ועוד. ההרכב מקיים סיורי קונצרטים ברחבי ארה"ב, אסיה ואוסטרליה ומופיע בפסטיבלים חשובים. נבחר להרכב הבית של פסטיבל בטהובן בבון 2024. הטריו הקליט עד כה חמישה אלבומים לחברת BIS אשר זכו לשבחים ולפרסים, וכוללים מיצירות בטהובן, מנדלסון, דבוז'ק, ראוול ועוד. הטריו זכה בפרסים רבים, האחרון שבהם פרס המוסיקה הקאמרית של מגזין המוסיקה של ה-BBC. כמו כן זכה הטריו לאחרונה לתמיכה נדיבה מטעם ממשלת גרמניה.

בתכנית הקונצרט – שלוש מיצירות המופת הגדולות והאהובות בכל הזמנים לשלישיית פסנתר.

שלישיית "הרוחות" של בטהובן, משנת 1808, שנכתבה לאחר 13 שנים של הפסקה מכתיבה בז'אנר זה, היא השלישייה בה מצא בטהובן שפה מוסיקלית חדשה לחלוטין להרכב זה. בשלישייה זו ובאלה שבאו אחריה הוא השווה את מעמד שלישיית הפסנתר לזה של רביעיית כלי הקשת, וסלל את הדרך ליצירות המופת שיכתבו שוברט, מנדלסון וברהמס בהמשך המאה ה- 19 להרכב זה. יצירה זו מיוחדת בין השאר בכך שהפרק החשוב ביותר בה הוא דווקא הפרק השני, האיטי. בזכות אווירת הנכאים המסתורית והאינטנסיבית האופפת פרק זה זכתה השלישייה, לאחר מותו של בטהובן, לכינויה "הרוחות". הפרקים החיצוניים, לעומת זאת, שונים לחלוטין באופיים – הפרק הראשון תקיף ונמרץ, בעוד הפרק החותם שובב ואופיטימי.

שלישיית הפסנתר השנייה של שוסטקוביץ' היא יצירה בשלה וכבדת משקל, המציגה את המנעד המלא של היצירתיות והאינטנסיביות הרגשית של שוסטקוביץ'. היא נכתבה על רקע שתי טרגדיות. הראשונה פרטית – שוסטקוביץ' כתב טריו אלגי זה לזכרו של ידידו הקרוב, המבקר איוואן סולרטינסקי, שמת באופן פתאומי מהתקף לב בהיותו בן 42. הטרגדיה השניה היא כלל אנושית: השלישייה, אשר נכתבה באביב 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, היא, כמו יצירות רבות אחרות של המלחין, פרשנות על רוח התקופה, אלגיה לקורבנות הטראגיים של המלחמה באשר היא. באינטימיות הקאמרית של שלישיית הפסנתר במי מינור, נחשף שוסטקוביץ' פסימי ומיוסר, כפרשן כן של המציאות. אין פלא, איפוא, שלאחר הביצוע הראשון שלה אסרו השלטונות הסובייטים על ביצועה. באופן ספציפי יותר, שלישיית הפסנתר השנייה היא ביטוי לזעזוע של שוסטקוביץ' מסבלו של העם היהודי בשואה ולהזדהות עימו. מאזינים רבים לביצוע הבכורה של היצירה שמעו בשילוב של נושא ברוח יהודית בפרק הפינאלה שלה ביטוי לתגובתו של שוסטקוביץ' לדיווחי הזוועה שהחלו להגיע מגילוי מחנות הריכוז וההשמדה על ידי הסובייטים ב- 1944, ואף כמחאה נגד הרדיפה האנטישמית בברה"מ. הנושא "היהודי" מן הפרק הרביעי אינו ההד היחיד למוסיקה עממית בשלישייה, גם בפרקים הראשון והשני ניתן לשמוע הדים לשירים ולמחולות העממיים של מזרח אירופה, בייחוד בפרק הסקרצו הנמרץ, האנרגטי והדוקר נושא את החותם המובהק של שוסטקוביץ'. בתווך, הפרק השלישי, האיטי, הוא קינת אשכבה איטית, קודרת ועמוקת הבעה.

הקונצרט יחתם באחת היצירות האהובות ביותר מכל הזמנים לשלישיית פסנתר – השלישייה הראשונה של מנדלסון, משנת 1839. הנושאים המלודיים מאוד הנחרטים בזיכרון (מעל כולם המנגינה השירתית הנרגשת בצ'לו הפותחת את היצירה בליווי נסער של הפסנתר), העושר והגיוון בטווח הרגשות, התחושה של המצאה ללא קושי, האיזון המושלם של כל אחד מן הפרקים והשליטה בגווני הצליל שמפיקים הכלים כל אחד בנפרד ובמרקם הכללי – כל אלה הפכו יצירה זו לאחת מפניני הרפרטואר להרכב זה ולאחת מיצירותיו הידועות והאהובות ביותר של מנדלסון. הפרק הראשון מלאה פאתוס וסערת רגש. הפרק השני הוא שיר ללא מילים קורן אור וחום, הועד הפרק השלישי הוא פרק סקרצו ווירטואוזי בסגנון המבריק, המבעבע והאוורירי הטיפוסי למלחין, המזכיר את יצורי היער הליליים והאגדיים מהפתיחה ל"חלום ליל קיץ". הפרק האחרון חוזר אל האווירה הנרגשת והסוחפת של הפרק הראשון, אך נחתם בתחושת ניצחון אופטימית.

"Overwhelming experience" (The Guardian)

"The playing is at once virtuoso and even-handed, textures and counterpoint beautifully clear … a really beautiful performance.” (Gramophone Magazine)

"Incredibly well matched, this is an established trio and you can tell how much they trust each other" (BBC Radio 3)

"These three demonstrably play as one” (The Strad)