טריו אמאטיס, שבסיסו כיום בזלצבורג, נוסד ב-2014 באמסטרדם ועד מהרה נבחר להשתתף בתכניות יוקרתיות כדוגמת BBC Radio 3 New Generation Artists ו- Echo Rising Stars. ההרכב זכה במהירות להכרה בינלאומית והופיע עד כה ב-43 מדינות ברחבי העולם. הוא אף זכה בפרסים רבים, בהם פרס קרן Kersjes ההולנדית ופרס בורלטי-בויטוני. הטריו הופיע בפסטיבלים בינלאומיים נודעים, בהם הפרומז בלונדון, פסטיבל ורביה ופסטיבל אדינבורו, וכן באולמות הקונצרטים היוקרתיים, כדוגמת הוויגמור בלונדון, האלבפילהרמוני בהמבורג והקונצרטחבאו באמסטרדם. האלבום הראשון של הטריו, מיצירות אנסקו, ראוול ובריטן ראה אור ב-2018. אלבומם השני, הכולל את "הרביעייה לאחרית הימים" של מסיאן עם הקלרניתן איב האוזמן היה מועמד לפרס Opus Klassik וזכה לשבחרי הבקורת. הטריו עבד, בין היתר, בהדרכה רביעיית האגן ומנחם פרסלר, במוסדות מובילים, בהם המוצרטאום בזלצבורג ובית הספר הגבוה למוסיקה האנס-אייזלר בברלין. מאז 2019 הם חברי סגל אורחים באוניברסיטת קיימברידג' ומנחים כיתות אמן לעיתים קרובות ברחבי אירופה ואסיה.

תכנית הקונצרט מוקדשות למסע מרתק ברפרטואר הרומנטי בשלוש יצירות מהמאה המאה ה-19, לצד ביטוי רומנטי מובהק ביצירתה של המלחינה הישראלית-אמריקאית בת זמננו, שולמית רן.

פרנץ ליסט היה איש של פרדוקסים וקצוות שיכול היה לשגשג רק בתקופה הרומנטית. הוא היה גם איש של מפגני ראווה וירטואוזיים וגם אמן מהורהר, מיסטיקן ונהנתן, גאון ומתחזה, קדוש וחוטא. הוא הוליד צאצאים לא חוקיים רבים אך בסופו של דבר הצטרף לכנסייה הקתולית והוכר כאב ליסט. בין השנים 1835 ל-1839 סייר ליסט יחד עם הרוזנת מארי ד'אגולט בשוויץ ובאיטליה ותיעד את רשמיו המוזיקליים בשני קבצי קטעי הפסנתר הראשונים של "שנות העלייה לרגל". הקובץ הראשון הוקדש לשווייץ וכלל בעיקר הרהורים מוזיקליים על הטבע. לקטע השישי בקובץ זה נתן ליסט את הכורת "עמק אוברמן". למעשה אין מקום אמיתי בשם זה. אוברמן הוא שמו של רומן מאת אטיין פיבר דה סנאנקור (1770-1846), סיפורה של דמות בודדה ועייפה מהעולם המחפשת בית חדש בעמק בודד בהרי היורה השוויצריים. ליסט קבע בראש הפרטיטורה שני ציטוטים מהספר המתארים את ייסוריו ותחושת חוסר האונים של אוברמן, לצד ציטוט נוסף מתוך ""העלייה לרגל של האביר הרולד" מאת ביירון. ליסט לוכד ביצירה זאת את מצבי הרוח המשתנים, מקודר ומבשר רעות למיסטי וטרנסצנדנטי. כמו רבות מיצירותיו של ליסט, גם קבצי "שנות העלייה לרגל" עברו מספר עריכות ושכתובים, והקטעים בהם ידועים במספר גרסאות. תלמידו של ליסט, המלחין והמנצח אדואר לאסן, ערך ב-1880 עיבוד לטריו ל"עמק אוברמן", בהוראת מורו. עיבוד זה לטריו, התפרסם תחת השם "טריסטיה" ומוכר גם הוא במספר גרסאות. ההבעה הרציפה ומלאת הפאתוס בהשראה חוץ מוסיקלית – הן מנופי הטבע והן מפואמות ספרותיות – היא דוגמה מובהקת לסגנונו הרומנטי הטיפוסי של ליסט.

בדז'יך סמטנה, המבוגר מדבוז'ק בדור, נחשב למלחין הצ'כי הלאומי הממשי הראשון. הוא זכה לתהילה הודות לאופרות שלו וליצירותיו לפסנתר ולתזמורת המשקפות את התרבות ואת הזהות הצ'כית. חייו האישיים, מכל מקום, היו קשים מאוד. המוות פקד את משפחתו פעמים רבות, ובאמצע שנות החמישים לחייו החל לסבול מטנטון, התחרש ולבסוף נכנע למחלת נפש שנגרמה קרוב לוודאי מעגבת. מוסיקה קאמרית תופסת חלק קטן, אך משמעותי, ביצירתו של סמטנה. שתי רביעיות כלי הקשת ושלישיית הפסנתר שכתב טעונות כולן במשמעויות חוץ-מוסיקליות, אך בניגוד ליצירותיו הסימפוניות והאופראיות שזיכו אותו לפרסום עולמי (בייחוד מחזור הפואמות הסימפוניות "מולדתי" והאופרה "הכלה המכורה"), יצירתו הקאמרית, המסתכמת בשלוש יצירות אלה, אינה מבטאות מסרים לאומיים, אלא חושפת את חייו האישיים. שלישיית הפסנתר בסול מינור (1855) הקדימה את שתי הרביעיות, וכמו הרביעייה הראשונה, "מחיי", מציגה גם היא אפוס נסער של הבעה רומנטית המשקף את הטרגדיות בחייו האישיים של סמטנה. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 היכה הגורל בסמטנה במלוא עוצמתו. במהלך שנתיים הוא איבד שלוש מארבע בנותיו, ואשתו, קתרינה, חלתה בשחפת (ממנה תמות כמה שנים מאוחר יותר). מעל הכול היה זה מותה של ביתו הבכורה, בדז'יכה, מקדחת השנית, ב- 6 בספטמבר 1855, בהיותה בת ארבע וחצי, שגרם למלחין לפנות לאינטימיות של המוסיקה הקאמרית ולבטא את יגונו בשלישיית הפסנתר אותה הקדיש לזכרה. אף שסמטנה לא הותיר תיאור תוכניתי לשלישייה, לא ניתן לטעות באופייה האלגי ומלא היגון של יצירת מופת עוצמתית זו. כל שלושת פרקיה כתובים בסול מינור, וכוללים את התבנית של הסולם הכרומטי היורד, שהיה לסמל לקינה מאז תקופת הבארוק, אך סמטנה משווה לאמצעי עתיק יומין זה מצלול חדש כאשר הוא מפלס באמצעותו דרך אל מחוזות הרמוניים שנחשבו נועזים מאוד בזמנו. הרעיון של הירידה הכרומטית מוצג בהבעה אמיתית וכנה, ומבטא כאב באופן עוצמתי אפילו יותר ממילים. באותה עת בולטת שלישייה זו כאבן דרך של הרומנטיציזם המוסיקלי: היא מושפעת מהמוסיקה העממית של מזרח אירופה ברגשנותה הבלתי מרוסנת, כוללת צורות רפסודיות עשירות בואריאציות תמאטיות וסגנון פסנתרני המושפע מליסט, ואף מקדימה ומבשרת את המוסיקה של ברהמס, דבוז'ק ומלחינים נוספים קרובים אליהם.

פליקס מנדלסון נחשב לאחד המלחינים הגדולים של התקופה הרומנטית. הוא היה ילד פלא שגדל במשפחה אמידה, זכה לחינוך טוב, הרבה לנסוע וביסס קשרים איתנים במעגלים מוסיקליים. הוא זכה להכרה מצד עמיתיו ומצד הקהל ככישרון עילאי מבריק ומעמיק, ונהנה מקריירה עמוסה כמלחין, כמבצע, כמנצח וכמחנך. עד למותו, בגיל 38 בלבד, הספיק להותיר אחריו יצירות נפלאות במגוון ז'אנרים: סימפוניות, קונצ'רטי, אורטוריות, שירים, יצירות לפסנתר, וכמובן – מוסיקה קאמרית. שתי שלישיות הפסנתר שכתב בשנות ה-30 שלו זכו למעמד מרכזי ברפרטואר. שלישיית הפסנתר השנייה, בדו מינור, ראתה אור באפריל 1845, במהלך שנת חופש שלקח מנדלסון עם משפחתו בעיירת הנופש באד-זודן ליד פרנקפורט. זו יצירה שמדגימה באופן נפלא את כשרונו המלודי הבלתי נדלה של מנדלסון, את שליטתו הטכנית, את כשרונו הטבעי למזג בין הכלים בצורה קולחת ומלהיבה ואת דרכו הייחודית לשלב בין צורה קלאסית לרוח רומנטית. הפרק הראשון – שהוראת הביצוע שלו היא "מהיר, אנרגטי ובלהט" – נשמע במובנים מסוימים לא טיפוסי למנדלסון, שיצירותיו רק לעיתים רחוקות מתאפיינות בעוצמה כזאת של מתח ואי שקט. אף שהפרק כולל גם רגעים שלווים יותר, בייחוד בחטיבת הפיתוח המבוססת על הנושא השני המלודי, מרבית הזמן הוא מתנהל בנחשולים של אנרגיה סוערת מתפרצת. הפרק השני – אנדנטה אקספרסיבי – פונה למז'ור, ומציע מוסיקה לירית נינוחה ומקסימה במשקל 9/8 מתנודד, המזכירה את השירים ללא מילים. פרק הסקרצו – טוקטה רוחשת ומקרקשת המועשרת במרקם פוגטו – מציב אתגרים טכניים בפני שלושת הכלים, אך במיוחד בפני הפסנתרן. כמו רבים מפרקי הסקרצו של מנדלסון, הפרק הקצר שועט קדימה במהירות מסחררת, עד שהוא מתפוגג לבסוף בשובל ערפילי זרוע פיציקטי. הפינאלה הנרגש נפתח ברוח שומאנית וכולל נושא שני קורן, הנובע מתוך שיא עוצמתי. אולם, הדרמה האמיתית נשמרת לחטיבת הפיתוח, ברגע מנדלסוני צרוף כשהפסנתר מציג כוראל – אמצעי רטורי שהיה חביב על מנדלסון במיוחד על מנת לרומם את הלך הרוח לתחושה של התעלות רוחנית. לאחר תהליכי פירוק והרכבה משמעותיים, שבה מנגינת הכוראל בשיא הפרק, בקודה, ומוכרזת בעוצמה רבה בשלושת הכלים במצלול תזמורתי כמעט. שיא מלכותי זה לקראת הסיום מעיד על כך שמנדלסון היה שותף לחזון הרומנטי של הקדושה כחוויה אישית, כהיבט של הנשגב. מנדלסון משלב את נושא הכוראל יחד עם הנושא הראשון של הפרק, לפני שהיצירה נחתמת בצהלה מז'ורית סוחפת ודרמטית.

שולמית רן נולדה בתל אביב ב-1949 והחלה להלחין בגיל שבע. מגיל תשע למדה פסנתר והלחנה אצל כמה מהבולטים שבמוזיקאי ישראל – ביניהם אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' ופאול בן-חיים, בכלל זה בקונסרבטוריון של תל אביב, ותוך שנים ספורות זכו יצירותיה לביצועים של מוזיקאים ותזמורות מובילים. את לימודיה המשיכה בארצות הברית, במכללת מאנס למוזיקה בניו יורק. ב-1973 הצטרפה לסגל ההוראה באוניברסיטת שיקגו, עד לפרישתה בשנת 2015. זכתה בפרס פוליצר (1991) ובפרס פרידהיים להלחנת מוזיקה תזמורתית מטעם מרכז קנדי, וכן במלגות מטעם קרן גוגנהיים, קרן קוסביצקי של ספריית הקונגרס, הקרן הלאומית לאמנויות, קרן פרום, 'מוזיקה קאמרית אמריקה' ועוד. בשנים 1997-1990 כיהנה כמלחינת הבית של התזמורת הסימפונית שיקגו, במינויו של דניאל ברנבוים. בשנים 1994-1997 הייתה גם מלחינת הבית של האופרה הלירית בשיקגו, שאף הפיקה בבכורה עולמית את האופרה הראשונה שלה, "בין שני עולמות (הדיבוק)". היא הייתה גם מלחינת הבית של האקדמיה האמריקאית ברומא ע"ש פאול פרום (ספטמבר-דצמבר 2011). יצירותיה בוצעו על ידי אנסמבלים מובילים בארץ ובעולם, ביניהם הסימפונית של שיקגו, תזמורת קליבלנד, תזמורת פילדלפיה, הפילהרמונית הישראלית, הפילהרמונית של ניו יורק, הסימפונית ירושלים רשות השידור, רביעיות ג'וליארד ופסיפיקה. חברה באקדמיה האמריקאית לספרות ולאמנויות, שם כיהנה במשך שלוש שנים כסגנית-נשיא לענייני מוזיקה. יצירותיה הוקלטו על ידי יותר מתריסר חברות. מבקרים רבים עמדו על השילוב בין כוח גולמי למבנה קלאסי ביצירה של רן. רן כתבה, שהיא רואה במלחין חלוץ הרומנטיקה הגרמנית, לודוויג ואן, בטהובן את ה"אליל" שלה בתחום הקומפוזיציה, ויצירתה משלבת נטייה להגיון מבני נוקשה עם זן יחיד במינו של "אטונליות חופשית". את היצירה "מונולוג", לשלישיית פסנתר, כתבה רן ב-1997, בהשראת האופרה שלה "בין שני עולמות (הדיבוק)". הכותרת וקו הצ'לו, במקור תפקיד טנור באופרה, מתייחסים שניהם למונולוגים של חנן המביע את כמיהתו ללאה. קו הכינור הסולני באופיו משמש כנושא המרכזי והמרכז הרגשי של היצירה, בעוד שמשפט הצ'לו משמש כתגובה. היצירה בוחנת נושאים של כמיהה ותשוקה, ומתפתחת לשיא רגשי העושה שימוש בקצות המנעד של הכלים.