רביעיית אריאל חוזרת למרכז למוסיקה קאמרית ומארחת את הפסנתרן דניאל גורטלר. רביעיית אריאל נוסדה בישראל בשנת 2000, כשחבריה עוד למדו בחטיבת הביניים בבית הספר שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. זוכת פרס רביעיית קליבלנד היוקרתי, שמוענק על ידי אגודת Chamber Music America, כהכרה בהישג אמנותי משמעותי וכתמיכה בקריירה. הרביעייה מכהנת כרביעיית הבית בקולג' למוסיקה של אוניברסיטת סינסינטי, שם מנהלים חבריה את תכנית המוסיקה הקאמרית ומקיימים סדרת קונצרטים, נוסף על סיורי קונצרטים ברחבי ארה"ב ומעבר לים. הרביעייה הופיעה, בין היתר, באולם קרנגי ובסדרת קונצרטים במרכז לינקולן בניו-יורק. הקדישה חלק ניכר ממרצה לרביעיות של בטהובן, וביצעה את מכלול הרביעיות שש פעמים בארה"ב ובאירופה. לאחרונה החלה הרביעייה בפרויקט הקלטת מכלול הרביעיות של בטהובן לחברת Orchid Classics. הרביעייה משתפת פעולה בקביעות עם המוסיקאים וההרכבים הבולטים של ימינו, בהם, הפסנתרנים דניל טריפונוב, אוריון וייס וינון ברנתן, הצ'לן פול כץ, רביעיית פסיפיקה, הרביעייה האמריקאית והרביעייה הירושלמית. הרביעייה ערכה סיור קונצרטים עם הצ'לנית אליסה ויילרשטיין, והופיעה תדירות עם הפסנתרנים ג'רמי דנק ומנחם פרסלר. בנוסף, כיהנה רביעיית אריאל כרביעיית הבית של Steans Music Institute בפסטיבל ראוויניה, של פסטיבל Yellow Barn, של פסטיבל קראמור ושל תכנית פרלמן. רביעיית אריאל השלימה תואר ראשון ותואר מתקדם בקונסרבטוריון ניו-אינגלנד, בוסטון, שם הייתה הרכב הבית של התכנית להכשרת רביעיות כלי קשת מקצועיות. עם מוריה נמנים כמה מענקי רביעיות כלי הקשת, בהם וולטר לווין ופול כץ. נוסף על פרס רביעיית קליבלנד זכתה בפרסים בינלאומיים רבים: פרס ראשון בתחרות "פרנץ שוברט והמוסיקה המודרנית" בגראץ, אוסטריה (2003), הפרס הגדול בתחרות פישהוף למוסיקה קאמרית (2006) ופרס שלישי בתחרות באנף (2007).

הפסנתרן דניאל גורטלר הופיע כסולן עם תזמורות חשובות, בהן הפילהרמונית של לונדון, הסימפונית של רדיו ברלין, הסימפונית של רדיו בוואריה, הפילהרמונית של צפון מערב גרמניה, תזמורת רדיו שוויץ המערבית, תזמורת בוכום, תזמורת העולם החדש, הסימפונית של אטלנטה, הסימפונית של יוסטון הסימפונית של סן פרנסיסקו והסימפונית של סן חוזה, ועם תזמורות באמריקה הלטינית ובדרום אפריקה. בישראל הופיע עם כל התזמורות, לרבות הפילהרמונית הישראלית. ניגן תחת שרביטם של מנצחים רבים, בהם, זובין מהטה, כריסטוף אשנבך, מייקל טילסון תומס, יואל לוי, ולרי גרגייב, מנדי רודן, סטיבן סלואן, יורי אהרונוביץ', יואב תלמי, פרנץ ולזר-מסט, מנפרד הנק, לאוניד גרין, יוסטוס פרנץ, דן אטינגר, דורון סלומון, אילן וולקוב, נעם שריף, אבנר בירון, ניר קברטי, דניאל כהן, דניאל בויקו וגיל שוחט. הופיע בפסטיבל הקיץ של יוסטון, בפסטיבל לוצרן, בפסטיבל ישראל, בפסטיבל מונפלייה ובפסטיבל שלזוויג-הולשטיין. מופיע בקונצרטים של מוסיקה קאמרית וברסיטלים בכל רחבי העולם. מנגן בקביעות עם אמנים ידועים בהם הכנרים ניקולאי זניידר, דיוויד גארט, גיורא שמיט, איתמר זורמן, סרגיי אוסטרובסקי ואסי מתתיאס, הצ'לנים סטיבן איסרליס, רז כהן וצבי פלסר, הזמרים בו סקווס, סילביה שוורץ, שרון רוסטורף-זמיר, דניאל יוהנסן, סיוון רותם ויעל לויטה ורביעיות ידועות, בהן רביעיית שנחאי, רביעיית יופיטר ורביעיית קאטאליסט. הופיע במוזיאון המטרופוליטן, במרכז לינקולן ובאולם 92Y בניו יורק, בתיאטרון מוגאדור בפאריס, באולם ויגמור בלונדון, בסיורי קונצרטים בקוריאה, בתורכיה וביפן ועוד. הופיע באירוע מיוחד לציון 60 שנה למדינת ישראל בו ארח הנשיא פרס את הנשיא בוש ואת ראשי הממשלה בלייר ואולמרט. אלבומו עם הזמרת שרון רוסטורף-זמיר היה מועמד לפרס אמי בארה"ב. בשנת ה-200 להולדתו של שומאן, ראה אור האלבום הכפול שהקליט מיצירותיו לפסנתר סולו. כמו כן, הקליט את מכלול השירים ללא מילים של מנדלסון. אלבומו האחרון, "קטעים ליריים" מאת גריג, זכה לשבחי הביקורת הבינלאומית. זכה בפרסים ראשונים בתחרות וינה דל מאר בצ'ילה ובתחרות ברמן, בפרס שני בתחרות מינכן ובפרס שלישי בתחרות ז'נווה כשהיה בן 19, וכן בפרסי באכאוור וקלרמונט ובמלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל. הוא לימד בבית-הספר למוסיקה על שם בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר למוסיקה באוניברסיטת ניו יורק. רבים מתלמידיו זוכים בפרסים רבים בישראל ובחו"ל ובהכרה בינלאומית רחבה. למד אצל נעמי הכהן, ולאחר מכן סיים את האקדמיה למוסיקה בתל אביב ואת בית הספר הגבוה למוסיקה בהנובר. בשני בתי הספר למד אצל אריה ורדי. עוד למד בהדרכתו של כריסטוף אשנבך.

תכנית הקונצרט, המוקדשת לציון 250 שנה להכרזת העצמאות של ארה"ב, תפתח ביצירתו הידועה והאהובה של דבוז'ק – הרביעייה "האמריקאית". היצירה נכתבה בניו-יורק בקיץ 1893 ובוצעה בביצוע בכורה בבוסטון ב-1 בינואר 1894. דבוז'ק, גדול מלחיני צ'כיה בדורו, הוזמן ב-1891 לכהן כמנהל של הקונסרבטוריון הלאומי בניו-יורק והגיע לשם בספטמבר 1892. הייתה זו הפעם הראשונה שמלחין אירופאי בעל שיעור קומה חצה את האוקיינוס האטלנטי ושהה תקופה ממושכת בארצות-הברית. הזמנת דבוז'ק לניו יורק באה ביוזמת נשיאת הקונסרבטוריון, הגב' ת'רבר (Thurber), שהטילה על המלחין, שנחשב לאחד המייסדים של הסגנון הלאומי הצ'כי, לגבש סגנון כתיבה אמנותי של מוסיקה לאומית אמריקאית. דבוז'ק התייחס ברצינות רבה למשימה הזאת, והחל לחקור שירי עם של השחורים והילידים באמריקה. הוא שילב את ממצאיו ביצירות שכתב בארה"ב במשך שתי שנות שהותו שם (החשובות שבהן, מלבד הרביעייה "האמריקאית", הן הסימפוניה מס' 9, "מן העולם החדש", והקונצ'רטו לצ'לו). אין ספק ששילוב הפולקלור האמריקאי הצליח מעל למשוער ביצירות אלה, שהן פסגת יצירתו של דבוז'ק, אולי גם בזכות העובדה שלמרות המאמץ המודע ליצור בהן סגנון לאומי אמריקאי, מבצבצים בהן שוב ושוב היסודות הצ'כיים שהיו טבועים בנפשו, ולמעשה התקבלה פה מעין סינתזה בין שני הסגנונות העממיים, שלא נעדרים מהם יסודות  דומים. המאפיינים "האמריקאיים" בולטים גם ברביעייה שלפנינו – סולמות פנטטוניים, מקצבי תיפוף סינקופיים ומלודיות ליריות ברוח ספיריטואלס.

איימי ביץ' (לבית צ'ייני) נולדה ב-1867 בהניקר, ניו המפשייר. היא למדה פסנתר אצל כמה מורים ידועים, אך קומפוזיציה למדה את עצמה כמעט לחלוטין. קונצרט הבכורה שלה היה בגיל 16. שנתיים לאחר מכן, היא נישאה לד"ר הנרי האריס אוברי ביץ', רופא מבוגר ממנה ב-24 שנים. במהלך חייה, היא נודעה לא בשם נעוריה ולא בשם הפרטי שלה, אלא, כמקובל בתקופה, בשם בעלה, בכינוי "גברת ה.ה.א. ביץ'". בעלה אף התעקש שתגביל את הופעותיה בקונצרטים לאחת בשנה. רק לאחר מותו בשנת 1910 היא יצאה לסיבוב הופעות באירופה ובאמריקה. היא כתבה ברוב הז'אנרים והייתה האישה האמריקאית הראשונה שכתבה ופרסמה סימפוניה. בסופו של דבר, היא נחשבה לאחת המלחינות המובילות באמריקה. יצירותיה כתובות בסגנון רומנטי מאוחר, שופע הבעה ורגש, ומתקדם מבחינה טונאלית יותר מבני דורה, המלחינים ארתור פוט וג'ורג' צ'דוויק. סגנון זה ניכר גם בחמישיית הפסנתר בפה דיאז מינור (1908) – היצירה הראשונה בז'אנר זה בספרות הקאמרית האמריקאית. הפרק הראשון אפל ומסתורי ברובו. הפרק האמצעי, האיטי, אקספרסיבי מאוד ונפתח ברכות במנגינה מקסימה ורומנטית. הפינאלה המהיר מתפרץ בעוצמה בתנועה קדחתנית קדימה.

ליאונרד ברנשטיין כתב את יצירתו, מוסיקה לרביעיית כלי קשת, בשנת 1936, בגיל 18, בהיותו סטודנט באוניברסיטת הרווארד. לאחר חזרת קריאה על ידי רביעיית כלי הקשת של ניו-אינגלנד, ברנשטיין נתן את כתב היד של הפרק הראשון לכנר הראשון של הרביעייה, שלימים הצטרף לתזמורת בוסטון, אשר אכסן אותו בארון בביתו, שם הוא נעלם מעיניי הציבור למשך יותר 50 שנה, עד שדבר המצאו עלה בשיחת רעים עם הספרן לשעבר של תזמורת בוסטון. שנים רבות לאחר מכן בסתיו 2022 התגלה גם הפרק השני בין כתבי היד של ברנשטיין שאוכסנו בספריית הקונגרס. שני הפרקים הוקלטו לראשונה בשנת 2023. יתכן שפרקים נוספים של היצירה עדיין ממתינים לחשיפה. הפרק השני הקצר, לו נאזין הערב, כתוב בסגנון סרבנד – מחול הבארוק החצרוני האיטי והטקסי. הוא מתנהל במפעם ובמקצב המזכיר סרבנד, בהרמוניה מודאלית וברוח אצילית נוגה, אף שלקראת סיומו מתעצם לשיא אקפסרסיבי הגווע בסופו של דבר.

הרביעייה אופ. 127 מסמנת את שובו של בטהובן לז'אנר רביעיית כלי הקשת, לאחר הפסקה של יותר מעשור. זוהי הראשונה מתוך החמש הידועות בתור הרביעיות המאוחרות של המלחין, ושרבים רואים בהן מעין צוואה שלו: תרומתו המשמעותית האחרונה לספרות המוזיקה. חמש הרביעיות האחרונות של בטהובן הכניסו בעולם המוסיקה מהפכה בסגנון, בשפה המוסיקלית ובמבנה, ויש המייחסים להן השפעה רבה על צורת כתיבתם של מלחינים רבים בדורות הבאים. בהשוואה לרוב הרביעיות שבאו אחריה בסדרה, מצטיירת הרביעייה אופ. 127 כמסורתית יחסית. היא דומה באורכה לקודמותיה ומורכבת מארבעה פרקים לפי התבנית המקובלת. עם זאת, ניכר בה השילוב הפרדוקסלי בין עוצמה למופשטות, בין נשגבות מורכבת לרגעי פשטות כמעט בנאלית, שהופך את יצירותיו המאוחרות של בטהובן לחמקמקות במיוחד בכל הנוגע לאפיונן במילים. הפרק הראשון עשיר ודחוס בהבעתו הרגשית, במרקמיו ובקצב אירועיו. הנושא הראשון מגלם בתוכו מעבר חד והדרגתי כאחד מכתיבה החלטית, כמעט סימפונית, לשירה מעודנת ומלאת ערגה. הפרק כתוב בצורת סונטה, אך בטהובן מטשטש את הבדלי האופי וקווי הגבול שבין החטיבות. מה שנשמע תחילה כחזרה על התצוגה מתגלה במהרה כראשיתו של הפיתוח, והאופי המתפתל והמתוח האופייני לפיתוח מתפשט על הפרק כולו. הפרק השני כתוב בצורת נושא ווריאציות. ז'אנר הווריאציה קיבל ביצירותיו המאוחרות של בטהובן מימדים חדשים, תוך שילוב פרדוקסלי-כביכול של אפיות ואינטימיות. התיבות הפותחות של הפרק עולות ממעמקים שכבה אחר שכבה ורק אחריהן מופיע הנושא. אורכו ומבנהו הלא-שגרתי של הנושא, הדיאלוגים הפוליפוניים שבטהובן מחדיר לתוכו והטשטוש של חלק  מהמעברים בין הווריאציות, גורמים לכך שהפרק לא ישמע בהכרח כווריאציות מובחנות על נושא מוגדר. הוא עשוי להישמע כמדיטציה מתמשכת, המתאפיינת לרוב בשלווה דמוית-המנון, אך כוללת גם רגעים קלילים ונמרצים לצד רגעי כאב ופגיעות. הסקרצו נפתח במשובת פיציקטו (מישה דונט כינה אותה "תרועת צעצוע"), וממשיך במנגינה של הצ'לו, המורכבת מעלייה קופצנית והמשך רך יותר. בטהובן מפתח שני חומרים אלו – לפעמים סימולטנית, לפעמים בזה-אחר-זה – תוך ניצול כמעט-באכי של האפשרויות הטמונות בהם. הפינאלה נפתח בקו עולה-ויורד באוניסונו הכולל כמעט את כל 12 צלילי הסולם הכרומטי ומטשטש את תחושת היציבות הטונאלית. לאחר פתיחה זו, מבסס בטהובן מחדש את הסולם הראשי במלודיה פשוטה יחסית המהווה בסיס למעין צורת רונדו. הפרק כולל מלודיות המתאפיינות בפשטות כמעט עממית, אך כולל גם מעברים בלתי-צפויים ומשוטטים.