איתמר כרמלי (ישראל/גרמניה)

סדרת הפסנתר

מחוות ופרידות

באך קפריצ'יו לפרידה מהאח האהוב, רי"ב 992
גדעון קליין סונטה לפסנתר
באך פרלוד ופוגה מס' 10 במי מינור, רי"ב 855 – הפסנתר המושווה, כרך א'
מנדלסון פרלוד ופוגה מס' 1 במי מינור, אופ. 35
מנדלסון פרלוד ופוגה מס' 3 בסי מינור, אופ. 35
באך פרלוד ופוגה מס' 24 בסי מינור, רי"ב 869 – הפסנתר המושווה, כרך א'
פרטוש פרלוד לפסנתר
ברטוק 3 בורלסקות, אופ. 8
ברהמס סונטה לפסנתר מס' 1 בדו מז'ור, אופ. 1

קונצרט מקדים בביצוע ינאי דין-נור וליה ברטלר, תלמידי ויולה בקונסרבטוריון בכיתתה של טלי קרביץ, יערך בשעה 10:45, באולם רן ברון.

סדרת הפסנתר בעונה זו מציגה כמה מהפסנתרנים שנבחרו לאורך השנים להשתתף בתכנית היוקרתית Building Bridges שייסד סר אנדראש שיף בשנת 2014. הפסנתרן איתמר כרמלי לומד כיום באקדמיה ברנבוים-סעיד בברלין אצל סר אנדראש שיף. עם הפסטיבלים והאולמות בהם הופיע נמנים בית מנדלסון בלייפציג, פסטיבל Intonations בברלין והפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים, אולם בולז בברלין, פסטיבל Arte Amanti בבלגיה, פסטיבל Radio Classique בסן מאלו בצרפת, פסטיבל Tribul Aritstic ברומניה, פסטיבל Into the Open בברלין ובטביליסי, פסטיבל Moscow Meets Friends , פסטיבל Chieti Classica באיטליה, האודיטוריום במילאנו, אקדמיה פילהרמוניקה רומנה ברומא, פסטיבל קולות מאנס בניו יורק, המרכז למוסיקה ירושלים, פסטיבל טאלין-תל אביב ופסטיבל קורפו הבינלאומי. שיתף פעולה, בין היתר, עם הכנרים מיכאל ברנבוים, קלרה-ג'ומי קאנג ובנג'מין שמידט, הוויולן צבי כרמלי, המצו-סופרן אלירז כרמלי, הצ'לנים תומאס דמנגה ואסטריג סיראנוסיאן, אנסמבל פייר בולז, האופרה הממלכתית ברלין ותזמורת שטאצקאפל ברלין. כסולן ניגן עם התזמורת הסימפונית חיפה ועם הקאמרטה הישראלית ירושלים, וכן עם תזמורות בפינלנד, באיטליהו ובקפריסין. למד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים אצל דריה מונסטירסקי ובבית הספר למוזיקה מאנס בניו יורק אצל פבלינה דוקובסקה. זוכה להדרכה קבועה של מדניאל ברנבוים, הן כפסנתרן סולן והן כנגן קאמרי. כפסנתרן ג'אז, הוא קיבל מלגה מלאה ללימודים במכללת ברקלי למוזיקה (מסצ'וסטס, ארה"ב) שם השתתף בסדנת הג'אז השנתית. הופיע בפסטיבל הג'אז של הים האדום (ישראל) ובפסטיבל הג'אז של קיימברידג' (מסצ'וסטס, ארה"ב).

איתמר כרמלי מציג ברסיטל שיחתום את סדרת הפסנתר לעונה זו פסיפס מרתק של יצירות החל מהבארוק, עבור בשיאי הרומנטיקה ועד ליצירות מן המאה ה-20. דיאלוגים מסקרנים ניתן למצוא בתכנית זו בין הפרידה של באך מאחיו האהוב לבין פרידתו של גדעון קליין מחייו, בין הפרלודים ופוגות של באך לבין אלו של מנדלסון אשר נכתבו כמחווה ברורה לבאך, בין "ההונגריות" של ברטוק, לבין זו של כור מחצבתו של פרטוש בטרם עלה לארץ ישראל, ובין ההשראה ששאב מנדלסון מבאך, לבין זו ששאב ברהמס מבטהובן בסונטה שלו.

יצירתו המוקדמת של באך, הקפריצ'יו "לפרידה מהאח האהוב", יוחס תמיד לפרידתו של באך מאחיו האבובן יוהאן יאקוב, שיצא בשנת 1704 להצטרף לתזמורת של מלך שוודיה, קרל ה-12. הערכה אחרת, שהועלתה על ידי כריסטוף וולף בספרו "באך: המוזיקאי המלומד" (2000), היא שסביר יותר שהיצירה נכתבה ב-1702 לפרידה מחברו, גאורג ארדמן. מכל מקום, זוהי יצירתו התכניתית היחידה של באך, שכבר בגיל הצעיר בו היא נכתבה היה מיומן ושופע דמיון. ששת הפרקים מתארים את הסיפור: בראשון, מנגינה עדינה ומלאת תחנונים מתארת את החברים המנסים להניא את העוזב מלעזוב. בפוגה הקצרה שלאחר מכן, הם מזהירים אותו מפני אסונות שעלולים להתרחש במסעו. לאחר שנכשלו במאמציהם, הם מקוננים בפרק השלישי על עזיבתו הקרבה. פרק זה, המסומן כ"אדג'יסימו", כתוב בצורת פאסאקליה ודורש מהמבצע לפענח בס ממוספר. סולם הפרק, פה מינור, הוא נבואי: מאוחר יותר ישתמש באך בסולם זה בכמה מפרקי המוסיקה העצובים והאקספרסיביים ביותר שלו. הפרק הרביעי מציג את החברים נכנעים ונפרדים. בהמשך מגיעה כרכרת הדואר ותוקעת בצופרה (בקפיצת אוקטבה כלפי מטה). היצירה מסתיימת בפוגה המשלבת שני מוטיבים: הנושא מרמז על חצוצרות, והנושא הנגדי המחקה את צופר הדואר. הוברט פארי כינה יצירה ייחודית זו מבין יצירותיו של באך: "היצירה המיומנת ביותר מסוגה שהופיעה אי פעם עד לאותה תקופה".

גדעון קליין נולד בשנת 1919 בעיר המוראבית פררוב, למשפחה יהודית דוברת צ'כית. הוא היה ילד פלא וכבר בגיל 12 נשלח לפראג להתחיל בהכשרתו המקצועית. הוא למד הלחנה אצל אלואיז האבה בקונסרבטוריון של פראג, וכמו רבים מבני זמנו שאב השראה מכל הסגנונות שרווחו בתקופה – ניאו-קלסיציזם, אטונאליות וסריאליזם, הלחנה ברבעי טונים, ג'ז ובלוז – וכמובן מגדולי המורשת הצ'כית – סמטנה, דבוז'ק, ינאצ'ק ונובאק. קליין היה פסנתרן יוצא דופן ותכנן קריירה המשלבת ביצוע, הלחנה וניצוח. אולם, מלחמת העולם השנייה שבשה את תוכניותיו. הוא אולץ לנטוש את לימודיו בשנת 1940, לאחר פרסום חוקי נירנברג. כיוון שיצירות והופעות של מוסיקאים יהודים הוחרמו, יצירותיו לא זכו לביצוע. קליין היה באחת הקבוצות הראשונות שנשלחו לטרזין ב-1941, והיה מעורב בבניית התשתית החינוכית והתרבותית המרשימה ויוצאת הדופן שנוסדה במחנה. במסגרת זו הקים הרכבים קאמריים וארגן קונצרטים בהם בוצעו גם יצירותיו שלו ושל מלחינים אחרים שחיו במחנה. בקיץ 1944 נשלח לאושוויץ, משם הועבר למחנה עבודה ליד קטוביץ' שם מת ב-27 בינואר 1945. את הסונטה לפסנתר כתב קליין ב-1943, בתקופת מאסרו בטרזין. זוהי יצירה א-טונאלית עוצמתית, בה ניכרת השפעת סגנונו של אלבן ברג. עדות לחוסן וליצירתיות של קליין וליכולתו ליצור מוזיקה מתוחכמת ומשמעותית בתוך סבל בלתי נתפס. קליין תכנן לכתוב סונטה בת ארבעה פרקים, אך הספיק להשלים רק את שלושת הראשונים לפני שהועבר לאושוויץ. הפרק הראשון נפתח בדרמטיות מתפרצת, באווירה של מתח והתרסה כאחד. זה הפרק הסוער, הקודר, המורכב והכרומטי ביותר של הסונטה. הפרק השני איטי, מלנכולי ועמוק הבעה. הוא מתחיל באיטיות נוגה המפנה מקומה לשינויי טמפו דרסטיים והתפרצויות עוצמותיות. הפרק השלישי דומה למחול. זה פרק מהיר וקצר, אך יש בו מעט מאוד מהאווירה הצוהלת דמוית הריקוד של פרק שלישי המסורתי. תחת זאת, הוא מורכב מחטיבות מנוגדות ודינמיקות מנוגדות המתפתחות לפורטיסימו עוצמתי. העומק הרגשי של הסונטה ונסיבות כתיבתה מאירים אותה כאמירה רבת עוצמה על סבל אנושי וחוסן נפשי.

בשני קבצי ה- Das wohltemperirte Clavier, שני קבצים של 24 פרלודים ופוגות בכל הסולמות המז'וריים והמינוריים המוכרים בעברית בשם "הפסנתר המושווה" (אם כי תרגום נכון יותר יהיה "כלי המקלדת המכוון היטב"), חוקר באך פעמיים את האפשרויות הגלומות בכל אחד מ-24 הסולמות האפשריים, לאור שיטות כיוון חדשות שהתפתחו בתקופתו של באך. הם נמנים עם יצירותיו החשובות ביותר של באך, ונחשבים כיום לאחת הפסגות של הכתיבה הרב קולית למקלדת. הכרך הראשון של "הפסנתר המושווה" הושלם לקראת סוף תקופתו של באך בקתן והוא מתוארך ל- 1722, אך כולל יצירות מוקדמות יותר. מטרתו הוגדרה בכותרתו המפורטת: "פרלודים ופוגות בכל הטונים וחצאי הטונים, לשימוש ותרגול מוזיקאים צעירים הרוצים ללמוד, כמו גם עבור אלה שכבר מיומנים בתחום לימוד זה". בעוד הפרלודים שונים בצורותיהם, אופיים ומרקמיהם, הפוגות מגובשות על ידי חוקים נוקשים יותר של כתיבה רב-קולית. אולם, האמנות האמיתית היא היכולת להסוות את מלאכת היצירה, ואת זאת באך משיג, כתמיד, במוסיקה שלעולם אינה משועבדת לדרישות טכניות. הפרלוד במי מינור קצר ומבוסס על תנועה מתמדת של חלקי שש עשרה. הפוגה פשוטה יחסית וכתובה לשני קולות בלבד. בניגוד לכך, הפרלוד בסי מינור כתוב במרקם טריו סונטה בשלושה קולות ומזכיר תפילה באופיו המדיטטיבי. הפוגה בת ארבעת הקולות היא הרהור נרחב עמוק הבעה וכבד משקל המזכיר באופיו את הפסיונים.

מנדלסון זכה לתהילה, בין היתר, כמלחין שהשיב לתודעת הקהל הרחב את יצירותיו של באך וגדולתו במאה ה-19, כאשר ניצח ב-1829 על ביצוע של המתיאוס פסיון בברלין. באך הותיר השפעה עצומה גם על יצירותיו של מנדלסון עצמו, בייחוד ביצירותיו הקוליות הדתיות. עם זאת, מחווה מובהקת לבאך אנו מוצאים ביצירותיו של מנדלסון לפסנתר בקובץ ששת הפרלודים והפוגות אופ. 35 משנת 1837, אשר נכתבו בהשראה ברורה של "הפסנתר המושווה" של באך. מנדלסון משלב כאן בין קונטרפונקט נאו-בארוקי, לבין סגנונות הכתיבה המודרניים יותר שרווחו בתקופתו והיו מוכרים לקהל של המאה ה-19.

עדן פרטוש נולד ב-1907 בבודפשט האוסטרו-הונגארית בתקופת הזוהר הבורגנית של הקיסר פראנץ יוזף. האווירה האינטלקטואלית והתרבותית לא פסחה, כמובן, על האקדמיה למוסיקה ע"ש ליסט, שם התוודע פרטוש הצעיר למורה הדגול לכינור ינה הובאי, והחל ללמוד אצלו, יחד עם לימודי קומפוזיציה אצל זולטאן קודאי. בין חבריו לספסל הלימודים בתקופה זו ניתן היה למצוא דמויות מפתח בנוף המוסיקה העתידי, ובהם המלחין אנטל דוראטי והכנר אנדרה גרטלר. עם תום לימודיו בגיל 17 פצח פרטוש בקריירה סולנית ותזמורתית ככנר ראשון בתזמורות מובילות באירופה, לצד פעילות מוסיקלית רבגונית, שכללה נגינה, הוראה והלחנה. בשנת 1937, שנה לאחר ייסוד ה"תזמורת הארצישראלית" (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית), הזמינו ברוניסלב הוברמן, מייסד התזמורת, לשמש כויולן ראשי. כרבים אחרים, העדיף פרטוש את העלייה למדבר התרבותי הארצישראלי על פני רוחות האופל שהחלו מנשבות במערב. גם בישראל התאפיינה פעילותו המוסיקלית במגוון עיסוקים: נוסף על היותו ויולן ראשי בתזמורת, הוא נמנה עם חבורת המייסדים של הקונסרבטוריון בתל אביב ב-1945, לימד בו כינור, ויולה וקומפוזיציה, ואף כיהן כמנהלו, עם איחוד הקונסרבטוריון עם האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב אף מונה לפרופסור באקדמיה למוסיקה, ולמנהלה למשך כחצי יובל שנים. פעילותו הקומפוזיטורית כללה יריעה רחבה ביותר של יצירות קאמריות, מקהלתיות ותזמורתיות, שהביאו לו פרסום והוקרה רבה הן בארץ והן בעולם. בין הפרסים הרבים בהם זכה על יצירותיו ופועלו ניתן למנות את פרס יואל אנגל, פרס נורדאו ואת פרס ישראל (המוסיקאי הראשון שקיבל את הפרס בשנת 1954). בארץ נחשף פרטוש למוסיקה של עדות המזרח, בעקבות היכרותו עם הזמרת ברכה צפירה, והתכוון, כמו רבים מעמיתיו בתקופה זו, ללמוד את מאפייני הסגנון על מנת ליצור "מוסיקה ארצישראלית", המושתת על טכניקות כתיבה מערביות תוך יניקה משורשים של נעימות יהודיות מקוריות מן המזרח ומן המערב. את הפרלוד הקצר לפסנתר כתב פרטוש ב-1960, והוא נוגן לראשונה על ידי אריה ורדי ב-1967. פרטוש מטמיע כאן אלמנטים בהשראה ים תיכונית בקווים הערבסקיים המלודיים, לצד יסודות מודרניסטיים כגושי צליל בשילובים הרמוניים דיסוננטיים. הפרלוד, הנמשך כשלוש דקות, תקיף ונחרץ בתחילתו, אך הולך ומתרכך לקראת סיומו בהצללות מהדהדות עד שהוא מתפוגג לאוויר במנעד העליון של המקלדת.

ברטוק כתב את שלוש הבורלסקות לפסנתר בין השנים 1908-1911, בתקופת מסעו הארוך באזורים הכפריים של רומניה והונגריה, שם מצא מקור השראה אדיר בשירי העם של האיכרים. כמו ביצירות אחרות שכתב ברטוק בהשראת מוסיקת עם, גם הבורלסקות מתאפיינות במרקמים פשוטים ו"רזים" ובמחוות מוסיקליות ישירות. המונח "בורלסקה", שמקורו בתיאטרון, משמעותו היא קטע קצר, חיוני, פארודי וגרוטסקי. הבורלסקה מקצינה ומגחיכה קונבנציות ומנהגים חברתיים. לכן, על אף המרקמים הפשוטים והפנייה להשראה עממית, ניכרים בשלוש הבורלסקות של ברטוק גם כמה מאפיינים מודרניים המבטאים את רעיון הגרוטסקה הבולרסקית: הרמוניות דיסוננטיות מאוד, קווים מלודיים זוויתיים, תבניות ריתמיות תוססות והטעמות פתאומיות.

הסונטה הראשונה לפסנתר, שנכתבה ב-1853, היא היצירה הראשונה שברהמס בחר לפרסם, אף שהסונטה השנייה נכתבה מעט לפניה. היא נשלחה למו"ל יחד עם הסונטה שתפורסם כשנייה, יחד עם המלצה של רוברט שומאן. שומאן כבר שיבח את ברהמס בהתלהבות מוקדם יותר, והסונטה נראית כמאמץ להרשים, עם ההוד הסימפוני שלה, דרישותיה הטכניות ואופייה הדרמטי. בעוד שהסונטה השנייה הוקדשה לקלרה שומאן, את הסונטה הראשונה בחר ברהמס להקדיש לאיש סודו הנוסף – הכנר יוזף יואכים. השפעתו של בטהובן, המודל הנערץ של ברהמס, ניכרת בסונטה זו, הכתובה במבנה הבטהובני המקובל בן ארבעת הפרקים. הפרק הראשון כתוב, כמקובל, בצורת סונטה. פתיחת הנושא הראשון עם האקורדים המאסיביים החוזרים במקצב פועם דומה במובהק לפתיחת הסונטה "האמרקלוויר" המונומנטאלית של בטהובן. הנושא השני אקספרסיבי ומלא כמיהה, פונה למינור. הפרק השני הוא נושא ווריאציות, המבוסס בדומה לפרק השני של הסונטה השנייה, על שיר אהבה גרמני חצרוני מימי הביניים "Verstohlen geht der Mond auf". הפרק השלישי הוא סקרצו עם חטיבת הטריו האמצעית מהירה יותר והולכת ומתעצמת. הפינאלה כתוב כרונדו חופשי, שהנושא שלו משתנה באופן ניכר בכל חזרה. הוא תובעני מאוד מבחינה טכנית מהמבצע, עם עוצמה דמוית טוקטה וטרצות מהירות לכל אורכו.