גיורגי גיגשווילי, זוכה פרסים בתחרויות בינלאומיות רבות, בראשם הפרס השני וחמישה מתוך ששת פרסי הקהל בתחרות רובינשטיין 2023, הפרס הראשון בתחרות ויגו הבינלאומית 2019, פרס מיוחד בתחרות גזה אנדה 2021, פרס ראשון ופרס הקהל בתחרות KlavierOlymp 2021 בגרמניה. נבחר לתכנית היוקרתית BBC New Generation Artist לשנים 2023-25 ומועמד לתכנית ECHO Rising Star לעונת 2025-26. ב-2024 זכה בפרס החשוב Terence Judd-Hallé Award ובפרס המוסיקה היוקרתי של העסקים הגרמניים. אלבום הבכורה שלו, הכולל מיצירות סקרלטי, בטהובן, סקריאבין ומסיאן, שיצא באפריל 2023 בחברה Alpha זכה לשבחים רבים. בעונת 2024-25 יופיע, בין היתר, עם הסימפונית של מינכן, עם התזמורת הברנדנבורגית הממלכתית, עם הסימפונית הסקוטית של ה-BBC, עם תזמורת האלה ועם תזמורת הקונצרטהאוז ברלין. כמו כן, יופיע ברסיטלים באלבפילהרמוני בהמבורג, בגוונדהאוז בלייפציג, בקונצרטהאוז בווינה ובאולם וויגמור בלונדון.

גיגשווילי יפתח את הרסיטל בשלוש סונטות של סקרלטי. 555 הסונטות הקצרות שכתב סקרלטי למקלדת לאורך חייו, הן אוצר בלום של המצאה, הלכי רוח וטכניקות נגינה. משיאי הכתיבה למקלדת בשלהי הבארוק, וביטוי לסגנונו המקורי, הצבעוני והייחודי של המלחין האיטלקי שהושפע רבות משהותו הממושכת בספרד.

היצירה "מראות", אשר נכתבה ב-1905, היא אחת מיצירות המופת של ראוול בפרט ושל הסגנון האימפרסיוניסטי של תחילת המאה ה-20 בכלל, ואחת מיצירות הפסנתר האהובות ביותר מתקופה זו. הפופולאריות שלה נובעת בעיקר מהשילוב האמנותי של ראוול בין הרמוניות אימפרסיוניסטיות ומקצבים ליצירת תמונות צליל שופעות יופי וקסם, תוך שליטה עילאית בכתיבה לפסנתר. חמשת פרקי היצירה מתאפיינים, כל אחד, בזהות ייחודית, והם יוצרים יחדיו מסע מוסיקלי של מצלולים, דימויים ורגשות המתפתחים בהתמדה – החל מהאווירה הלילית של הפרק הפותח, "עשי לילה", עבור במדיטטיביות המלנכולית של . "ציפורים עצובות", בתמונה הסערה הימית שופעת הגלים, "סירה באוקיאנוס", באווירה הספרדית העולצת של "שיר הבוקר של הליצן", ועד לסיום במצלולים המהדהדים של "עמק הפעמונים". מאז ביצוע הבכורה הפומבי של היצירה, על ידי אלפרד קורטו, זכתה יצירה זו לביצועים מידי כמה מהפסנתרנים הגדולים ביותר של המאה הקודמת ועד ימינו.

הסונטה אופ. 109, משנת 1820, היא הראשונה מבין שלוש הסונטות האחרונות של בטהובן, המציגות שלושתן מתח אדיר בין החדשני, הנועז ופורץ המוסכמות – בשפה ההרמונית ובתפיסה הצורנית – לבין הפנייה אל העבר, לכתיבה רב קולית מתוחכמת בהשראת הבארוק. אפילו בהשוואה לשתי היצירות האדירות שנכתבו באותה תקופה – הסימפוניה התשיעית והמיסה סולמניס – היא שומרת על מעמדה כיצירת מופת. כמו מרבית יצירותיו המאוחרות של בטהובן בכלל, גם בשלוש הסונטות האחרונות מתעלה המלחין אל פסגות הבעה חסרות תקדים, תוך שאיפה אל המאטפיזי מצד אחד והעמקה אינטרוספקטיבית אל מראות הנפש האנושית, לעיתים קרובות אל צלליה, מצד שני. יצירות אלה הן פרי התקופה בה בטהובן החירש לחלוטין היה מודע למותו הממשמש ובא, הכיר בכשלון שאיפותיו להינשא ובודד עצמו יותר ויותר מהעולם החיצון. בשנת 1818 הוא כתב ביומנו: "רק באמנותי האלוהית אני מוצא תמיכה המאפשרת לי להקריב את שנות חיי הטובות ביותר למוזות השמימיות". את הסונטה אופ. 109 הקדיש בטהובן לביתה של אנטיונה ברנטנו, מי שקרוב לוודאי היתה ה"אהובה הנצחית", המושא האלמוני של אהבתו הבלתי ממומשת. יש פרשנים אשר ראו בסונטה תאור של המעבר מאהבה סנטימנטלית, בפרק הראשון, למשבר, בפרק השני, ולאהבה מזוככת, בפרק השלישי. גם ללא פרשנות תכניתית זו, זוהי יצירת מופת יוצאת דופן. ליבת הסונטה טמונה בפרק השלישי והאחרון, פרק איטי ארוך כפליים משני הפרקים הקודמים יחדיו, שהוראת הביצוע שלו היא "בשירתיות, עם רגשות אינטימיים ביותר". הפרק כתוב במבנה נושא עם ואריאציות, ומוביל את המאזין בתהליך רוחני השואף אל הנשגב, עד לסיום הרטרוספקטיבי בהשלמה שלווה, מעוררת יראה וגעגועים.

כמו אמנים רבים אחרים חווה פרוקופייב פרץ יצירתי בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא הושפע עמוקות מפתאומיות האירועים ומההתדרדרות המהירה של המצב, וכמה מיצירותיו החשובות ביותר, בהן הסונטות מס' 6-8, נכתבו במהלך שנות המלחמה, אם כי סונטה מס' 6 נכתבה בין 1939-1940, עוד טרם הגעת המלחמה לרוסיה ב-1941. במערב, שלוש סונטות אלה מכונות לעיתים קרובות "סונטות המלחמה". קשה לומר אם היו אלה האירועים במערב אירופה, שם התגורר בין השנים 1922-35, או התעצמות האווירה המדכאת בברה"מ, שהשפיעו על הלך הרוח של המלחין, אבל הסונטה השישית מתאפיינת באנרגיה גועשת ובתחושת חרדה העולות בקנה אחד עם רוח הזמן. רבים טוענים כי הסונטה השישית היא היהלום שבכתר טרילוגיית סונטות המלחמה. אף שהשביעית זכתה לפופולאריות רבה יותר לאורך השנים, השישית היא אפית ודרמטית יותר, גדולה ועמוקה יותר במנעד האקספרסיבי שלה, דינאמית וצבעונית יותר. בעוד שני הפרקים החיצוניים – הראשון והרביעי – סוערים ודרמטיים, הפרק השני מציג מארש שברירי, והפרק השלישי הוא ואלס איטי ונוגה, המזכיר את מוזיקת האהבה מהבלט רומיאו ויוליה.

"Delicacy and passion" (The Guardian)