טריו בוהמו נוסד בשנת 2019 וביסס במהירות את מעמדו ככוח מוביל בזירת המוזיקה הקאמרית הבינלאומית. בתוך חמש שנים בלבד זכה בשורת פרסים יוקרתיים, בהם פרס ראשון ופרס הקהל בתחרות יוזף היידן הבינלאומית בווינה, פרס פארקהאוס הבינלאומי בלונדון ופרס ראשון בתחרות יוהנס ברהמס הבינלאומית באוסטריה. יתר על כן, זכה הטריו בפרסים בתחרויות חשובות, בהן תחרות המוזיקה הקאמרית הבינלאומית במלבורן באוסטרליה, תחרות יוזף יואכים הבינלאומית בגרמניה ועוד. השלישייה אף נבחרה לאנסמבל השנה לשנת 2021 על ידי האגודה האיטלקית "Le Dimore del Quartetto" וקיבלה פרס יוקרתי מהאגודה הצ'כית למוזיקה קאמרית. בעקבות הצלחות אלה הוזמן הטריו להופעות בכורה באולמות הקונצרטים החשובים בעולם, בהם המוזיקפריין בווינה ואולם וויגמור בלונדון, כמו גם בפסטיבלים גדולים, כולל פסטיבל האביב של פראג (צ'כיה), פסטיבל המוזיקה שווארצוולד (גרמניה) ופסטיבל גנט (בלגיה). כמו כן הוזמן ההרכב מספר פעמים להתארח בתכניות תחנת רדיו 3 של ה-BBC. אלבום הבכורה של הטריו, מיצירות סמטנה ושוברט, שיצא בשנת 2024 בחברת Supraphon, זכה לשבחי הביקורת, נבחר על ידי הגרדיאן כ"אלבום הקלאסי של השבוע", זכה לציון חמישה כוכבים במגזין ה-BBC ונבחר כ"אלבום הבכורה של השנה" בטקס פרסי המוזיקה Presto 2024. בעונת 2024-2025 הופיע הטריו בסיור קונצרטים ברחבי אוסטרליה ובשני סיבובי הופעות מחוף לחוף בארה"ב. באירופה, השלישייה ביצעה שני קונצ'רטי משולשים עם הפילהרמונית של ברנו, והופיעה, בין היתר בפסטיבל אלדבורו (בריטניה), באולם הרודולפינום בפראג (צ'כיה), בפסטיבל עמק שאמוני (צרפת) וכן ברחבי אוסטריה, הולנד, דנמרק וגרמניה. במהלך העונה הנוכחית 2025-2026 מופיע הטריו בבכורה בניו יורק, ובקונצרטים נוספים ברחבי קנדה וארה"ב. הופעות בולטות באירופה כוללות את פסטיבל ISA (אוסטריה), שם הוזמנה השלישייה להיות "אנסמבל הבית", פסטיבל דכשטיין (אוסטריה), פסטיבל בארנס (בריטניה), פסטיבל שלדון (בריטניה), סיור קונצרטים באירלנד וקונצרטים ברחבי דנמרק, אנגליה וצ'כיה. טריו בוהמו היה חבר ב"אקדמיה האירופית למוזיקה קאמרית" בין השנים 2020–2022, ולמד אצל מדריכים ידועים כמו האטו ביירל, יוהנס מייזל, פטריק יודט ואבדיס קויומדג'יאן.

המלחין הצ'כי, יוזף סוק, היה תלמידו המועדף של דבוז'ק, ולימים גם נישא לביתו. אף שביצירותיו המוקדמות ניכרת השפעה ברורה של דבוז'ק, סגנונו התפתח בבירור לכדי שפה רומנטית מאוחרת, בייחוד לאחר האובדן הטראגי הן של חמיו והן של אשתו תוך פרק זמן קצר בתחילת המאה ה-20. המוניטין של סוק מתבסס בעיקר על יצירותיו התזמורתיות (הסרנדה לכלי קשת, הסוויטה פוהדקה והסימפוניה עזראל), אבל הוא כתב גם מספר יצירות קאמריות אפקטיביות מאוד, בהן רביעיית הפסנתר, שלישיות פסנתר, חמישיית פסנתר ומספר רביעיות כלי קשת. סוק הושפע באופן מיוחד מהסופר הצ'כי יוליוס זייר, שהמחזות והפואמות האפיות שלו התבססו על אגדות בוהמיות ועל נושאים לאומיים. לאחר מותו של זייר כתב סוק, ב-1902, את האלגיה הקצרה לזכרו, לה נתן את כותרת המשנה "תחת הרושם של וישהראד מאת זייר", בעקבות הפואמה האפית של זייר בשם זה. הפואמה של זייר מתייחסת לוישהארד, מצודה עתיקה על פסגת צוק המשקיף לנהר בפראג, אייקון לאומי ששימש מוקדם יותר מקור השראה לראשונה ממחזור שש הפואמות הסימפוניות של סמטנה, "מולדתי". האלגיה של סוק מבטאת נוסטלגיה אצילית ורבת חן לעבר. היא נכתבה במקור להרכב לא שגרתי של שישיית כלי קשת, נבל והרמוניום, אך עובדה על ידי סוק מיד גם לשלישיית פסנתר. אם הנבל וההרמוניום הקנו תחושה רומנטית של עתיקות, הגרסה לשלישיית פסנתר נותנת ביטוי לליריות העשירה של סוק במלואה. באופן טיפוסי לרב האלגיות הקלאסיות, הליריות השופעת רדופה על ידי התפרצויות חוזרות כואבות של טרגדיה ואובדן. ההתפרצות השנייה מציגה נושא חדש, תוך הוקרה לדבוז'ק בהתייחסות חטופה לנושא מתוך האופרה שלו, רוסלקה. רגע אולטימטיבי של קבלה והתעלות המאפשר לנושא האצילי לשוב ולחתום את האלגיה בשלווה וללא התנגדות.

בדז'יך סמטנה, המבוגר מדבוז'ק בדור, נחשב למלחין הצ'כי הלאומי הממשי הראשון. הוא זכה לתהילה הודות לאופרות שלו וליצירותיו לפסנתר ולתזמורת המשקפות את התרבות ואת הזהות הצ'כית. חייו האישיים, מכל מקום, היו קשים מאוד. המוות פקד את משפחתו פעמים רבות, ובאמצע שנות החמישים לחייו החל לסבול מטנטון, התחרש ולבסוף נכנע למחלת נפש שנגרמה קרוב לוודאי מעגבת. מוסיקה קאמרית תופסת חלק קטן, אך משמעותי, ביצירתו של סמטנה. שתי רביעיות כלי הקשת ושלישיית הפסנתר שכתב טעונות כולן במשמעויות חוץ-מוסיקליות, אך בניגוד ליצירותיו הסימפוניות והאופראיות שזיכו אותו לפרסום עולמי (בייחוד מחזור הפואמות הסימפוניות "מולדתי" והאופרה "הכלה המכורה"), יצירתו הקאמרית, המסתכמת בשלוש יצירות אלה, אינה מבטאות מסרים לאומיים, אלא חושפת את חייו האישיים. שלישיית הפסנתר בסול מינור (1855) הקדימה את שתי הרביעיות, וכמו הרביעייה הראשונה, "מחיי", מציגה גם היא אפוס נסער של הבעה רומנטית המשקף את הטרגדיות בחייו האישיים של סמטנה. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19 היכה הגורל בסמטנה במלוא עוצמתו. במהלך שנתיים הוא איבד שלוש מארבע בנותיו, ואשתו, קתרינה, חלתה בשחפת (ממנה תמות כמה שנים מאוחר יותר). מעל הכול היה זה מותה של ביתו הבכורה, בדז'יכה, מקדחת השנית, ב- 6 בספטמבר 1855, בהיותה בת ארבע וחצי, שגרם למלחין לפנות לאינטימיות של המוסיקה הקאמרית ולבטא את יגונו בשלישיית הפסנתר אותה הקדיש לזכרה. אף שסמטנה לא הותיר תיאור תוכניתי לשלישייה, לא ניתן לטעות באופייה האלגי ומלא היגון של יצירת מופת עוצמתית זו. כל שלושת פרקיה כתובים בסול מינור, וכוללים את התבנית של הסולם הכרומטי היורד, שהיה לסמל לקינה מאז תקופת הבארוק, אך סמטנה משווה לאמצעי עתיק יומין זה מצלול חדש כאשר הוא מפלס באמצעותו דרך אל מחוזות הרמוניים שנחשבו נועזים מאוד בזמנו. הרעיון של הירידה הכרומטית מוצג בהבעה אמיתית וכנה, ומבטא כאב באופן עוצמתי אפילו יותר ממילים. באותה עת בולטת שלישייה זו כאבן דרך של הרומנטיציזם המוסיקלי: היא מושפעת מהמוסיקה העממית של מזרח אירופה ברגשנותה הבלתי מרוסנת, כוללת צורות רפסודיות עשירות בואריאציות תמאטיות וסגנון פסנתרני המושפע מליסט, ואף מקדימה ומבשרת את המוסיקה של ברהמס, דבוז'ק ומלחינים נוספים קרובים אליהם.

שולמית רן נולדה בתל אביב ב-1949 והחלה להלחין בגיל שבע. מגיל תשע למדה פסנתר והלחנה אצל כמה מהבולטים שבמוזיקאי ישראל – ביניהם אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' ופאול בן-חיים, בכלל זה בקונסרבטוריון של תל אביב, ותוך שנים ספורות זכו יצירותיה לביצועים של מוזיקאים ותזמורות מובילים. את לימודיה המשיכה בארצות הברית, במכללת מאנס למוזיקה בניו יורק. ב-1973 הצטרפה לסגל ההוראה באוניברסיטת שיקגו, עד לפרישתה בשנת 2015. זכתה בפרס פוליצר (1991) ובפרס פרידהיים להלחנת מוזיקה תזמורתית מטעם מרכז קנדי, וכן במלגות מטעם קרן גוגנהיים, קרן קוסביצקי של ספריית הקונגרס, הקרן הלאומית לאמנויות, קרן פרום, 'מוזיקה קאמרית אמריקה' ועוד. בשנים 1997-1990 כיהנה כמלחינת הבית של התזמורת הסימפונית שיקגו, במינויו של דניאל ברנבוים. בשנים 1994-1997 הייתה גם מלחינת הבית של האופרה הלירית בשיקגו, שאף הפיקה בבכורה עולמית את האופרה הראשונה שלה, "בין שני עולמות (הדיבוק)". היא הייתה גם מלחינת הבית של האקדמיה האמריקאית ברומא ע"ש פאול פרום (ספטמבר-דצמבר 2011). יצירותיה בוצעו על ידי אנסמבלים מובילים בארץ ובעולם, ביניהם הסימפונית של שיקגו, תזמורת קליבלנד, תזמורת פילדלפיה, הפילהרמונית הישראלית, הפילהרמונית של ניו יורק, הסימפונית ירושלים רשות השידור, רביעיות ג'וליארד ופסיפיקה. חברה באקדמיה האמריקאית לספרות ולאמנויות, שם כיהנה במשך שלוש שנים כסגנית-נשיא לענייני מוזיקה. יצירותיה הוקלטו על ידי יותר מתריסר חברות. מבקרים רבים עמדו על השילוב בין כוח גולמי למבנה קלאסי ביצירה של רן. רן כתבה, שהיא רואה במלחין חלוץ הרומנטיקה הגרמנית, לודוויג ואן, בטהובן את ה"אליל" שלה בתחום הקומפוזיציה, ויצירתה משלבת נטייה להגיון מבני נוקשה עם זן יחיד במינו של "אטונליות חופשית". את היצירה "מונולוג", לשלישיית פסנתר, כתבה רן ב-1997, בהשראת האופרה שלה "בין שני עולמות (הדיבוק)". הכותרת וקו הצ'לו, במקור תפקיד טנור באופרה, מתייחסים שניהם למונולוגים של חנן המביע את כמיהתו ללאה. קו הכינור הסולני באופיו משמש כנושא המרכזי והמרכז הרגשי של היצירה, בעוד שמשפט הצ'לו משמש כתגובה. היצירה בוחנת נושאים של כמיהה ותשוקה, ומתפתחת לשיא רגשי העושה שימוש בקצות המנעד של הכלים.

פליקס מנדלסון נחשב לאחד המלחינים הגדולים של התקופה הרומנטית. הוא היה ילד פלא שגדל במשפחה אמידה, זכה לחינוך טוב, הרבה לנסוע וביסס קשרים איתנים במעגלים מוסיקליים. הוא זכה להכרה מצד עמיתיו ומצד הקהל ככישרון עילאי מבריק ומעמיק, ונהנה מקריירה עמוסה כמלחין, כמבצע, כמנצח וכמחנך. עד למותו, בגיל 38 בלבד, הספיק להותיר אחריו יצירות נפלאות במגוון ז'אנרים: סימפוניות, קונצ'רטי, אורטוריות, שירים, יצירות לפסנתר, וכמובן – מוסיקה קאמרית. שתי שלישיות הפסנתר שכתב בשנות ה-30 שלו זכו למעמד מרכזי ברפרטואר. מאז שנכתבה, בקיץ 1839, ועד ימינו, השלישייה הראשונה, ברה מינור אהובה על הנגנים ועל הקהל כאחד. הנושאים המלודיים מאוד הנחרטים בזיכרון, העושר והגיוון בטווח הרגשות, התחושה של המצאה ללא קושי, האיזון המושלם של כל אחד מן הפרקים והשליטה בגווני הצליל שמפיקים הכלים כל אחד בנפרד ובמרקם הכללי – כל אלה הפכו יצירה זו לאחת מפניני הרפרטואר להרכב זה ולאחת מיצירותיו הידועות והאהובות ביותר של מנדלסון. שומאן העריץ שלישייה זו וכתב עליה: "זו שלישיית המופת של ימינו, אפילו כשם שהשלישיות בסי-במול מז'ור [הארכידוכס] וברה מז'ור [הרוחות] של בטהובן והשלישייה במי-במול מז'ור של שוברט [אופ. 100] היו יצירות המופת של זמנן; זו יצירה מצוינת ביותר אשר תשמח את נכדינו ואת נינינו במשך שנים רבות". הפרק הראשון כתוב כמקובל בצורת סונטה – חטיבת תצוגה הכוללת שני נושאים מנוגדים באופיים, פיתוח הנושאים וחזרה. לאורך הפרק כולו בולט המשחק המתמיד בניגודים, בין המינור הבסיסי לבין המז'ור שצליליו הבהירים צצים מדי פעם, ובין הנושאים הליריים המוצגים בכלי הקשת לבין השטף הווירטואוזי של הליווי בפסנתר. הפרק נפתח בהצגת הנושא הראשון השירתי והנרגש בצ'לו, בליווי נסער של הפסנתר. זוהי אחת המנגינות הסוחפות ביותר שכתב מנדלסון ואחד הנושאים הידועים ביותר שלו עד היום. לאחר הפאתוס והסערה המינורית של הפרק הראשון, מביא הפרק השני הפוגה קורנת ומלאת חום, בפרק איטי ושירתי במז'ור. הפרק הזה מתקשר לז'אנר היצירות לפסנתר סולו שהמציא מנדלסון, ה"שיר ללא מלים". הכוונה למנגינה עמוקת הבעה המוצגת כאן בתחילה בפסנתר ואחר כך על-ידי הכינור, ומלווה בכל פעם בתבנית ליווי שונה במעט המבליטה צדדים שונים שלה. הפרק השלישי, הסקרצו, מחזיר אותנו לתקופת נעוריו של מנדלסון, ולאחת מדרכי ההבעה האופייניות לו. התנועה החשאית, המבריקה והאוורירית של פרק זה מזכירה את יצורי היער הליליים והאגדיים שצצים אצלו לראשונה בפתיחה ל"חלום ליל קיץ" שכתב בגיל 18. "ריקודי פיות" מסוג זה הם חידוש של מנדלסון. הפרק האחרון חוזר אל האווירה הנרגשת של הפרק הראשון. המבנה הוא של רונדו, כשהנושא הפותח והאנרגטי בעל המקצב המוטעם מתפקד כפזמון חוזר. לקראת סיום בולט במיוחד המעבר מרה מינור לרה מז'ור, המשרה אווירת ניצחון אופטימית ומבריקה.