רביעיית לאונקורו נוסדה בברלין ב-2019. בשנים 2022-2025 זכתה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים רבים, שביססו את מעמדה בין ההרכבים המבוקשים ביותר בדורה. במרץ 2022 היא זכתה בפרס המוזיקה היוקרתי של קרן יורגן פונטו. זמן קצר לאחר מכן זכתה בפרס הראשון ובתשעה פרסים מיוחדים בתחרות הבינלאומית לרביעיות כלי קשת של אולם ויגמור בלונדון. במאי אותה שנה זכתה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לרביעיות בבורדו, כמו גם בפרס הקהל ובפרס הכישרון הצעיר. זמן קצר לאחר מכן, נבחרה לתוכנית היוקרתית BBC Radio 3 New Generation Artists programme (2022-2024), ובנובמבר 2022 זכתה בפרס MERITO לרביעיות כלי קשת. במרץ 2024 זכתה רביעיית לאונקורו בפרס הכישרון הצעיר של אולם הקונצרטחבאו באמסטרדם – תחילתו של שיתוף פעולה מבטיח. לאחר מכן זכתה בפרס היוקרתי מטעם קרן בורלטי-בויטוני, ובתחילת 2024-25 זכתה בפרס האנסמבל של פסטיבל מקלנבורג-פורפומרן. ביולי 2025 קיבלה הרביעייה את פרס פסטיבל המוזיקה ריינגאו. החל מעונת 2025/26, יבצעו רביעיית לאונקורו ורביעיית סימפלי את המחזור המשותף שלהן ".string" באולם הקונצרטהאוז בווינה. נוסף על לימודי מוסיקה קאמרית בהדרכה היימה מולר (רביעיית ארטמיס) בבית הספר הגבוה בלובק, הרביעייה למדה בהדרכת גונתר פיכלר (רביעיית אלבן ברג) בבית הספר הגבוה למוסיקה במדריד, ואף זכתה להדרכה ממנטורים מוערכים כדוגמה אקרט רונגה וגרגור זיגל (רביעיית ארטמיס) והפסנתרן אלפרד ברנדל. אלבום הבכורה של הרביעייה, הכולל מיצירות ראוול ושומאן, יצא בסתו 2023 ותוך מספר שבועות זכה בפרס Choc de Classica de l’année לשנת 2023. מאז 2024 חתומה הרביעייה על חוזה הקלטות בחברה הידועה Alpha Classics. בעונה האחרונה הופיעה הרביעייה, בין היתר, באולם ויגמור בלונדון, באולם בולז בברלין, בפילהרמוני בברלין, במרכז האמנויות לוגן בשיקגו, בתאטרון הרבסט בסן פרנסיסקו, בקונצרטחבאו באמסטרדם, באודיטוריום הלאומי במדריד, בבוזאר בבריסל, בקונצרטהאוז בווינה, בטונהאלה בציריך, בפילהרמוני בלוקסמבורג, באלבפילהרמוני בהמבורג, באודיטוריום של ברצלונה, במוצרטאום בזלצבורג ועוד. בעונה הנכחית תמשיך הרביעייה את צמיחתה הבינלאומית עם הופעות בקופנהגן, בהלסינקי, בספריית הקונגרס בוושינגטון, באולם קרנגי בניו-יורק, באולם הרסיטלים במלבורן ובאולם טופאן בטוקיו.

הנרייטה בוסמנס נולדה באמסטרדם ב-1895 להורים מוזיקאים. היא נהנתה מקריירה עניפה כפסנתרנית ואף הופיעה כסולנית עם תזמורת הקונצרטחבאו. כמלחינה שפר מזלה פחות, בראש ובראשונה משום שנאלצה להתמודד עם הדעות הקדומות כנגד מלחינות נשים ששלטו בתקופתה. בדיעבד היא נחשבת לאחד המלחינים ההולנדים החשובים ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20. מכיוון שאמה הייתה יהודייה, בוסמנס הייתה נתונה לפיקוח של הרשויות במהלך הכיבוש הגרמני, ובשנת 1942 היא לא יכלה עוד להופיע על במות ציבוריות בהולנד. אמה הקשישה נעצרה וגורשה, אך בוסמנס ואחרים התערבו כדי להציל אותה ממעצר נוסף. מכיוון שלא יכלה לעבוד כמוזיקאית, ונאלצה לטפל באמה במהלך רעב המלחמה וסכנות אחרות, בוסמנס התמקדה שוב בהלחנה. בגבורה ובפקחות שרדה את מלחמת העולם ולאחר המלחמה הוציאה לאור את יצירותיה. היא נפטרה מסרטן ב-1952. את רביעיית כלי הקשת שלה כתבה בוסמנס ב-1927. הרביעייה כתובה בשלושה פרקים תמציתיים הנמשכים יחדיו כ-12 דקות, והיא משלבת קווים מלודיים והרמוניות אימפרסיוניסטיות עם מקצבים חיים ונמרצים, שליטה מרשימה במרקם הרביעייה בכתיבה קולחת ובמבנה לכיד ובהיר. השפעותיהם של ראוול ודביסי ניכרות לאורך היצירה, אך כבר ביצירה מוקדמת זו בולט קולה הייחודי של בוסנמס. הפרק הראשון מתון למדי וכולל רגעים פסטורליים. הפרק השני לירי ומציג נושא קינה בכינור. הפרק האחרון אנרגטי ונמרץ.

הרביעייה אופ. 13, משנת 1827, היא השנייה משבע רביעיות כלי הקשת שכתב מנדלסון. יצירת מופת ללא עוררין, הבנויה בקשת נרטיבית ודרמטית עצומה, מקיפה מגוון רחב של מצבי רוח מרתקים וכתובה ללא דופי. באותה עת, היא עשויה להפתיע את מי שמורגל בסגנונו המעודן של מנדלסון, האופייני לרוב יצירותיו הידועות. זוהי יצירה רבת ניגודים, שהרצף בה נקטע מדי פעם, והיא נוטה להתפרצויות רגש מוקצנות בהבעה סוערת. השפעת הרביעיות המאוחרות של בטהובן, ובמיוחד של הרביעייה אופ. 132, אף היא בסולם לה מינור, ניכרת ברביעייה זו של מנדלסון, אשר נכתבה חודשים ספורים בלבד לאחר מותו של בטהובן. הנושא של האלגרו הפותח ברביעייה של מנדלסון גזור ממש על-פי הנושא המקביל ברביעייה של בטהובן. נושאים אחרים ברביעייה אופ. 13 ביסס מנדלסון על מנגינת שיר שכתב באותה שנה, "שאלה" (בדומה לרביעייה של שוברט שתחתום את תכנית הקונצרט). מלות השיר "שאלה" רומזות להלך רוחו של מנדלסון בעת חיבור הרביעייה: הלך רוח של צעיר מאוהב, שמתערבבים בו התקווה, האמונה והספקות המכרסמים.

הרביעייה ברה מינור (המוכרת בכינוי "המוות והעלמה") נמנית עם היצירות הקאמריות הידועות והאהובות ביותר של שוברט. היא נכתבה ברובה במרס 1824, מיד לאחר השלמת הרביעייה בלה מינור ("רוזמונדה"). כמו במקרים רבים אחרים, שוברט לא הצליח להביא רביעייה זו לידי ביצוע פומבי בחייו ואף כשל גם בניסיונו להוציא את היצירה לאור. הוא הגיש אותה למו"ל שוט בפברואר 1828, אבל היא נדחתה ויצאה לאור רק ביולי 1831, שלוש שנים לאחר מות המלחין, על ידי יוזף צ'רני מווינה. אף ששוברט התייחס לרביעיות ברה מינור ובלה מינור, ולשמינייה שנכתבה באותו זמן, כתרגילי הכנה ל"סימפוניה גדולה", אין דבר הססני או לא מצוחצח במבנה, בסגנון ובהבעה של יצירות נפלאות אלה. למעשה, הן נמנות עם היצירות הכליות הגדולות ביותר שכתב מעודו. הרביעייה ברה מינור אף תוארה על ידי המוזיקולוג מוריס בראון כ"אחד ההישגים הנעלים בכל המוסיקה הקאמרית", ועל ידי ג'ורג' ר. מארק כ"רביעייה רבת ההשראה והמרגשת ביותר ששוברט כתב אי פעם". הרביעייה "המוות והעלמה" חושפת צד אפל וסוער באישיותו של שוברט. כל ארבעת פרקיה כתובים בסולמות מינוריים – מאפיין שאיננו מוצאים באף רביעייה אחרת של שוברט, ואף לא בסונטות, בשלישיות, בחמישיות, בסימפוניות או בשמינייה. יתר על כן, סולם רה מינור היה מזוהה בשפה המוסיקלית של התקופה עם טרגיות, סערת נפש ומאבק, כפי שניתן למצוא בכמה מיצירותיו של מוצרט (הקונצ'רטו לפסנתר ק. 466, רביעיית כלי הקשת ק. 421, האופרה דון ג'ובאני והרקוויאם), ובסונטה אופ. 31 מס' 2 של בטהובן ("הסערה"). שוברט הכיר היטב יצירות אלו, ומשמעותית העובדה שהרביעייה שלפנינו היא היצירה היחידה שכתב בסולם זה. מקור הכינוי "המוות והעלמה" הוא בשימוש שעושה שוברט בנושא משירו בשם זה משנת 1817 כבסיס לסדרת ואריאציות בפרק השני של הרביעייה. בשיר, הכתוב לפואמה מאת מתיאס קלאודיוס, קורא המוות לעלמה צעירה. היא מתחננת בפניו להניח לה, אך הוא מתעקש וטוען כי חיבוקו מרגיע, כמו שינה. קל להניח כי בעת כתיבת הרביעייה המחשבה על מוות מנחם העסיקה את המלחין שידע כי מחלתו חשוכת מרפא ומותו קרב. אולם, גם אם ייאושו וסבלו של שוברט באים לידי ביטוי באינטנסיביות הקודרת של הרביעייה שלפנינו, באותה עת היא גם ביטוי לכך שיצירתיותו לא נפגעה וליכולתו להתעלות לכדי הישג מוסיקלי אדיר גם בשעתו הקשה. הפרק הראשון, אלגרו, פורץ במחווה תקיפה ודרמטית מאוד בת חמישה צלילים, המוכרזת על ידי ארבעת הכלים, ומבוססת על מוטיב מלא פוטנציאל ומשמעות במקצב שלשונים. מוטיב זה מזכיר במידת מה את המוטיב הפותח את הסימפוניה החמישית של בטהובן, וכמוהו מייצג לדעת המוזיקולוג ג'ק ווסטראפ "לא קבלה של צער העולם, אלא התרסה". ואכן, העוצמה המוטיבית והמקצב הנמרץ של מחוות פתיחה זו מהדהדים לאורך הפרק כולו בזעם, באופן המעיד על השפעתו העמוקה של בטהובן על שוברט. הפרק השני, איטי עם תנועה, בסול מינור, נשמע בתחילה פשוט לכאורה, אך מתגלה כמרכז כובד רגשי נוסף ביצירה אדירה זו. סר ג'ורג' גרוב, המלומד בן המאה ה-19 אשר תרם תרומה חשובה לגילוי המוסיקה של שוברט, תאר פרק עמוק הבעה זה כ"דבר הפואטי ביותר, העצוב ביותר והמוסיקלי ביותר בעולם". לאחר שני פרקים כה עוצמתיים, פרק הסקרצו עשוי להראות כמעט קל משקל, כיוון שהוא קצר מאוד, אך הוא שב לרה מינור ולהלך הרוח הנוקב, המתוח והאנרגטי של הפרק הראשון ולאותה עוצמה, עם מקצביו הסינקופיים שאינם מרפים ועם הבעתו חסרת המנוחה. חטיבת הטריו האמצעית מספקת הפוגה מתוקה זמנית. הפרק האחרון, שהוראתו "מהר מאוד", דוהר קדימה במשקל 6/8. יש שתארו פרק זה כרדוף מוות, והצביעו על כך שהנושא הראשי שלו כתוב כטרנטלה, מחול שיגעון ומוות איטלקי עתיק.