עונת 2025-26 תחתם בקונצרט ייחודי שיחשוף את הבולטים מקרב המוזיקאים הישראלים בני הדור החדש שהשלימו, רובם, בשנים האחרונות לימודי תארים מתקדמים במוסדות חשובים בעולם, חזרו לישראל וכבר פעילים כמוסיקאים מקצועיים – הכנרים מארק קרלינסקי ואנה זיגרייך, הוויולנים נתנאל לאבסקי וקתרין שפיגל, הצ'לן מאי אנדי והפסנתרנית אלונה מילנר.

מארק קרלינסקי החל את לימודי הכינור אצל אנה רוסנובסקי ב-2006 בבית הספר למוסיקה "המוסיקאים של מחר" מיסודו של מקסים ונגרוב. הוא המשיך את לימודיו בהדרכת אירינה אטיגון (תלמידתו של דוד אויסטרך) ובין 2019–2022 למד אצל מיכאלה מרטין באקדמייה בארנבוים-סעיד בברלין. השתתף בקונצרטים ובפסטיבלים רבים בישראל ובחו"ל: היה סולן עם תזמורות מובילות בישראל, בכללן הפילהרמונית הישראלית והקאמרטה הישראלית ירושלים, ובחו"ל הופיע באולמות מרכזיים כגון מרכז לינקולן ומטה האו"ם בניו יורק, כמו גם ברחבי אירופה. השתתף מספר פעמים בפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בירושלים. מ-2015 היה פעיל בתכניות המצטיינים במרכז למוסיקה ירושלים ובין 2020–2021 השתתף באקדמיית TONALi – קהילת מוסיקאים יוצרת, שבסיסה בהמבורג. למארק הוענקו מלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן בוכמן-היימן ועמותת צפונות תרבות.

אנה זיגרייך החלה את לימודי הכינור בגיל 7 אצל נאוה מילוא בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב. השלימה את לימודיה לתואר ראשון בהדרכת חיים טאוב וחגי שחם בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. המשיכה ללמוד לתעודת אמן בבית הספר בוכמן-מהטה בכיתתו של חגי שחם. בוגרת תואר שני בבית הספר הגבוה למוסיקה ריינה סופייה שבמדריד, בכיתתו של כריסטוף פופן. שירתה בצבא כמוזיקאית מצטיינת, והיא בוגרת תכניות המצטיינים של המרכז למוסיקה ירושלים, ביניהן תכנית דיוויד גולדמן והתזמורת הפילהרמונית הצעירה. השתתפה בתכנית פרלמן, בפסטיבל באנף בקנדה לרביעיות מיתרים, בתכנית "מוזתיקה", במסגרתה אף הופיעה בפסטיבל "מוזתיקה" הבינלאומי למוזיקה קאמרית, בתוכנית פרלמן ובקורס הקיץ של "קשת אילון". מרבה להופיע במסגרת הרכבי מוסיקה קאמרית ותזמורות שונות, בין השאר עם אנסמבל פינאלה, התזמורת הקאמרית של קלן ובספרד עם הרכבים שונים. מלגאית קרן התרבות אמריקה ישראל וקרן רונן. בעונה הקודמת הצטרפה לשורות סקציית הכינור הראשון בתזמורת הפילהרמונית הישראלית.

הוויולנית קתרין שפיגל החלה לנגן בכינור בגיל חמש בכיתתה של מרינה זיסקינד בקונסרבטוריון הרצליה, המשיכה ללמוד אצל חיים טאוב ורועי שילוח באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, והשלימה את לימודיה באקדמיה בארנבוים-סעיד בברלין, בכיתתה של יוליה דיינקה. שרתה בצה"ל כמוזיקאית מצטיינת. חברה בתזמורת הדיוואן בניצוחו של דניאל בארנבוים ומשתתפת בפסטיבל הבינלאומי למוסיקה קאמרית בירושלים. חברה בתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ומדריכה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית הצעירה מטעם המרכז למוסיקה ירושלים. זכתה במלגות מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל וקרן רונן. השתתפה בתכניות המצויינות של המרכז למוסיקה ירושלים, וכן בתכנית פרלמן.

בוהוסלב מרטינו זכה להכרה, בצדק, כאחד המלחינים הצ'כים הבולטים במאה ה-20. הוא היה מלחין פורה מאוד ולזכותו יותר מ-400 יצירות בכל ז'אנר אפשרי כמעט – אופרות, בלטים, סימפוניות, קונצ'רטי, מוסיקה קולית ומקהלתית, וכן מוסיקה קאמרית למגוון רחב של הרכבים. אף ששאב השראה מהמוסיקה העממית של בוהמיה ומורביה, הוא היה מלחין קוסמופוליטי. בין השנים 1923-1947 פעל בפריז, שם התוודע למוסיקה של קבוצת "השישייה" וכן ליצירתו של סטרווינסקי ולמוסיקת הג'אז. כל אלה הותירו חותם ניכר על יצירתו. המוסיקה של מרטינו מתאפיינת בישירות ובהירות וכן בדחף ריתמי מלא חיים ומרץ. בדומה לסטרווינסקי, הוא היגר לאמריקה כשברח מכיבוש צרפת על ידי הנאצים. אף שהתגעגע למולדתו, הוא והמוסיקה שלו התקבלו בברכה באמריקה. בשנת 1953 חזר לאירופה ובילה את שנותיו האחרונות באיטליה ובשוויץ. הרכבים יוצאי דופן בולטים במוזיקה הקאמרית של מרטינו, בייחוד ביצירות שכתב בפריז בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, שהתאפיינו בניסויים במצלול ובצורה. לתקופה זו שייכות גם ארבע הסרנדות הקצרות. השנייה מהן – לשני כינורות וויולה – נכתבה בשנת 1932. היצירה מורכבת משלושה פרקים קצרים. הפרק הראשון, אלגרו בהיר וקצבי, נפתח בצלילים כפולים ובולטים לארכו משפטים חוזרים. הפרק האמצעי, לירי ואיטי, רגוע ורומנטי למדי עם חטיבה אמצעית מעט מיסטית. הפרק המסיים, פורץ בסדרה של צלילים כפולים וממשיך במוזיקה עוצמתית ומלאת אנרגיה.

רביעיית הפסנתר בדו מינור, האחרונה משלוש רביעיות הפסנתר של ברהמס, היא יצירה דרמטית וסוערת, שופעת הבעה עמוקה, וכמו רבות מיצירותיו של ברהמס, היא קשורה קשר עז למשולש היחסים המורכב בין ברהמס לבין חבריו הקרובים, בני הזוג רוברט וקלרה שומאן. ברהמס החל בכתיבה ב-1854-56, על רקע סערת הרגשות שאחזה אותו בעקבות ההתקרבות בינו לבין קלרה שומאן, בשנותיו האחרונות של רוברט, כשהוא דואג לשלומו של שומאן לאחר שזה ניסה לשים קץ לחייו, שוהה במחיצתה של קלרה ותומך בה בזמן שבעלה שוהה בבית חולים לחולי נפש עד למותו ביולי 1856. חלק גדול מהרגשות הסבוכים שהסעירו את נפשו של ברהמס באותה תקופה מצאו דרכם לרביעיית הפסנתר אופ. 60. בין השנים 1873-75 שב ברהמס ליצירה וערך בה שינויים מרחיקי לכת, אך רוחה של היצירה נותר גם בגרסתה הסופית סוער כשהיה. הוא ניסה לתאר את רוח היצירה בדברים שכתב לחבר: "דמיין אדם שלא נותר לו דבר והוא מבקש לשים קץ לחייו". בשפה טרגית עוד יותר כתב ברהמס למו"ל זימרוק, תוך שהוא רומז בדבריו לדמותו של ורתר, הגיבור הסנטימנטלי והמורבידי של הרומן של גתה, "ייסורי ורתר הצעיר". בין שלושה פרקים דרמטיים, סוערים ואף דמוניים, נחבא בליבה של היצירה, כפרקה השלישי, אחד הפרקים האיטיים הנפלאים ביותר שכתב ברהמס מימיו – פרק שובה לב ושופע רגש, במי מז'ור, שנתפס בעיניי רבים כשיר אהבה עמוק, אשר תואר אף כברכת הפרידה של ברהמס לקלרה כאהובתו.

עדן פרטוש נולד ב-1907 בבודפשט האוסטרו-הונגארית בתקופת הזוהר הבורגנית של הקיסר פראנץ יוזף. האווירה האינטלקטואלית והתרבותית לא פסחה, כמובן, על האקדמיה למוסיקה ע"ש ליסט, שם התוודע פרטוש הצעיר למורה הדגול לכינור ינה הובאי, והחל ללמוד אצלו, יחד עם לימודי קומפוזיציה אצל זולטאן קודאי. בין חבריו לספסל הלימודים בתקופה זו ניתן היה למצוא דמויות מפתח בנוף המוסיקה העתידי, ובהם המלחין אנטל דוראטי והכנר אנדרה גרטלר. עם תום לימודיו בגיל 17 פצח פרטוש בקריירה סולנית ותזמורתית ככנר ראשון בתזמורות מובילות באירופה, לצד פעילות מוסיקלית רבגונית, שכללה נגינה, הוראה והלחנה. בשנת 1937, שנה לאחר ייסוד ה"תזמורת הארצישראלית" (לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית), הזמינו ברוניסלב הוברמן, מייסד התזמורת, לשמש כויולן ראשי. כרבים אחרים, העדיף פרטוש את העלייה למדבר התרבותי הארצישראלי על פני רוחות האופל שהחלו מנשבות במערב. גם בישראל התאפיינה פעילותו המוסיקלית במגוון עיסוקים: נוסף על היותו ויולן ראשי בתזמורת, הוא נמנה עם חבורת המייסדים של הקונסרבטוריון בתל אביב ב-1945, לימד בו כינור, ויולה וקומפוזיציה, ואף כיהן כמנהלו, עם איחוד הקונסרבטוריון עם האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב אף מונה לפרופסור באקדמיה למוסיקה, ולמנהלה למשך כחצי יובל שנים. פעילותו הקומפוזיטורית כללה יריעה רחבה ביותר של יצירות קאמריות, מקהלתיות ותזמורתיות, שהביאו לו פרסום והוקרה רבה הן בארץ והן בעולם. בין הפרסים הרבים בהם זכה על יצירותיו ופועלו ניתן למנות את פרס יואל אנגל, פרס נורדאו ואת פרס ישראל (המוסיקאי הראשון שקיבל את הפרס בשנת 1954). בארץ נחשף פרטוש למוסיקה של עדות המזרח, בעקבות היכרותו עם הזמרת ברכה צפירה, והתכוון, כמו רבים מעמיתיו בתקופה זו, ללמוד את מאפייני הסגנון על מנת ליצור "מוסיקה ארצישראלית", המושתת על טכניקות כתיבה מערביות תוך יניקה משורשים של נעימות יהודיות מקוריות מן המזרח ומן המערב. הפנטזיה לשלישיית פסנתר משנת 1977 היא אחת מיצירותיו האחרונות של פרטוש, וזכתה לביצוע בכורה רק לאחר מותו. יצירה קצרה ומרוכזת זו, בה חוזר פרטוש למעשה אל סגנונו משנות ה-50, מביאה לידי ביטוי את המלחין במיטבו. היא כתובה בסגנון חופשי, עם מקצבים משתנים בהתמדה ועל בסיס שפה מודאלית מורחבת. היצירה הבעתית מאוד ושופעת אפקטים צליליים כמו אשכולות של צלילים סמוכים, פריטה וגלישה על מיתרי הפסנתר כמו גם על מיתרי כלי הקשת. מעבר לטכניקות המודרניות ניתן להבחין במוטיבים הטיפוסיים גם ליצירותיו המוקדמות יותר של פרטוש, המעידים על משיכתו למקורות שורשיים גם בשיא כוחו היצירתי. כמו כמה מאחיותיה, יצירות משנת חייו האחרונה של המלחין, גם שלישייה זו מתחילה ומסתיימת חרישית, אך יש בה שיאים של כוח במרכזה.

בשנת 1892 קיבל על עצמו דבוז'ק, המלחין הצ'כי הגדול, את ניהול הקונסרבטוריון הלאומי למוסיקה בניו-יורק. דבוז'ק הזדהה עם מטרות המוסד ועם הרוח והחיות של "העולם החדש", כפי שהצהיר: "לא באתי לאמריקה לפרש את בטהובן או את ואגנר. זו לא עבודתי, ולא אבזבז את זמני על כך. באתי לגלות את מה שטמון בקרבם של אמריקאים צעירים ולעזור להם לבטא זאת". הוא התרשם במיוחד מהמוסיקה האפרו-אמריקאית. אף שדבוז'ק עצמו לא יצר מוסיקה אמריקאית לאומית, חותם המוסיקה השחורה, ובייחוד הספיריטואלס, ניכר ביצירות שכתב בתקופת שהותו בארה"ב. כמו כן, הוא הקים דור של תלמידים רבי השפעה בארה"ב. דבוז'ק אמנם התלהב מהמוסיקה האמריקאית, אך הוא מצא את אמריקה עצמה זרה וסבל מגעגועים עזים לבוהמיה מולדתו. על מנת להרגיש מעט יותר בבית הוא בילה את הקיץ של 1893 עם משפחתו בספילוויל, קהילה צ'כית קטנה באיווה. במהלך חופשת הקיץ בספילוויל כתב דבוז'ק שתיים מיצירות המופת הקאמריות שלו: הרביעייה "האמריקאית", אופ. 96; והחמישייה "האמריקאית" (כינוי עליו ויתר מאוחר יותר), אופ. 97. הוא הצהיר כי "רציתי לכתוב משהו מלודי ופשוט באמת", ואכן, שתי יצירות אלה משקפות את אושרו באותה עת. פרק הזמן הקצר שנדרש לדבוז'ק לשם חיבורן מעיד לא רק על פרץ יצירתיות נמרץ, אלא בהחלט על יכולתו ושליטתו במדיום ההלחנה. דבוז'ק עצמו היה מודע היטב לערכן של היצירות ובמכתב ששיגר לידיד במולדת הרחוקה הביע את דעתו כי לצד הסימפוניה התשיעית הוא יכול בהחלט להחשיבן כיצירותיו הטובות והמקוריות ביותר. נוסף על השפעת המוסיקה האפרו-אמריקאית, מצא דבוז'ק השראה במוסיקה של אחד משבטי הילידים האמריקאים, אותה שמע מפי קבוצת בני השבט שהגיעה לאיווה למכור צמחי מרפא למקומיים. כך הותירה מוסיקת הילידים את חותמה על שתי היצירות הקאמריות הנהדרות הללו במנגינות פנטטוניות, בחזרות תכופות על פראזות קצרות, ובהצללות ומקצבים המדמים תיפוף. החמישייה כתובה במבנה המקובל של ארבעה פרקים והיא שופעת מלודיות נפלאות, מקצבים נמרצים, והיא כובשת לכל אורכה בהבעתה הספונטנית.