רביעיית כרמל, מההרכבים הקאמריים הוותיקים והבולטים בישראל, חוזרת אל בימת המרכז למוסיקה קאמרית, ומארחת את הוויולנית שולי ווטרמן, בתכנית שבמרכזה עומדת הפעם יצירה שאינה זוכה לביצועים תכופים באולמות הקונצרטים בארץ – חמישיית כלי הקשת המונומנטלית של אנטון ברוקנר, שנכתבה ב- 1878-9, ותבוצע לציון 200 שנה להולדתו של המלחין האוסטרי. ברוקנר מוכר, על פי רב, הודות לסימפוניות גדולות הממדים שלו. החמישייה היא אכן יצירתו הקאמרית הגדולה והבשלה היחידה, והיא אף היצירה שהניעה את ברהמס לכתוב את חמישיית כלי הקשת הראשונה שלו, באותו סולם. רבים מהמאפיינים הטיפוסיים לסגנונו של ברוקנר ניכרים גם בחמישייה, אם כי הם מוטמעים כאן במסגרת כתיבה קאמרית מובהקת: ריבוי רעיונות מלודיים רחבי יריעה ועמוקי הבעה, המעובדים בכתיבה רב קולית משוכללת, זוכים לפיתוח מוטיבי מתוחכם ונשזרים יחדיו; שימוש צבעוני ומגוון במנעדים השונים של הכלים תוך התייחסות עצמאית לכל אחד מהם; שפה הרמונית עשירה המרחיבה את הטונאליות הרומנטית המסורתית במודולציות נועזות. כל אלה משתלבים יחדיו ליצירה הסוחפת את המאזין להתנתקות לעבר מישור אחר של אינטרוספקציה והתעמקות, בדומה לרביעיות המאוחרות של בטהובן (אף כי ברוקנר, ככל הנראה, לא הכיר רביעיות אלה בעת כתיבת החמישייה שלו). למעמד מיוחד זכה פרק האדאג'ו של היצירה, המזכיר באופיו את האדאג'ו הידוע מהסימפוניה השביעית של ברוקנר, ומבוצע לעיתים גם כפרק עצמאי. המבקר הווינאי, תאודור הלם, כתב על פרק זה ב-1884: "הפנינה של החמישייה היא האדאג'ו, אחד האציליים ביותר, המפוארים ביותר, המעודנים ביותר והיפים ביותר במצלולם, שנכתבו בעידן המודרני… כה עמוק, זורם בזרם 'אינסופי' ממש של רגש!". מאוחר יותר, כתב המוזיקולוג הגרמני, וילהלם אלטמן, דברים ברוח דומה: "אם הדבר היחיד שברוקנר היה כותב מעולם לכלי קשת היה הפרק האיטי של חמישיית כלי הקשת שלו, המוניטין שלו היה מובטח לנצח… הפרק האיטי המוזכר לעיל, אדאג'ו, מוביל את המאזין היישר אל גן העדן. זו מוסיקה של ודאות. ואין כל תחושת השלמה עם גורל בלתי נמנע ובלתי רצוי".

את הקונצרט תפתח חמישיית כלי הקשת בדו מז'ור של בטהובן. אף שבטהובן הוא מהמלחינים המרכזיים והחשובים ברפרטואר המוסיקה הקאמרית, בעוד הרביעיות שלו מבוצעות תדירות, החמישייה שלו – יצירתו המקורית היחידה בז'אנר – אינה זוכה לביצועים חיים לעיתים קרובות. זו יצירת רבת המצאה, תוססת מצד אחד, ושופעת נושאים ליריים מצד שני, שנכתבה ב-1801 ומציינת את המעבר מהתקופה המוקדמת ביצירתו של בטהובן לתקופה האמצעית, המוכרת כתקופה ה"הירואית". מההשפעה הקלאסית הברורה של קודמיו – היידן ומוצרט – אל החידושים ופריצות הדרך המקוריים שלו. לכינויה, "הסערה", היא זכתה הודות להרטטות הצליל החרישיות אך האנרגטיות הפותחות את פרק הפינאלה שלה. חמישייה זו של בטהובן הייתה מקור ההשראה של שוברט לכתוב את חמישיית כלי הקשת הידועה שלו, באותו סולם, אם כי להרכב הכולל שני צ'לי ולא שתי וויולות. פתיחת הפרק הראשון של החמישייה של בטהובן מזכירה, לעומת זאת, את פתיחת שישיית כלי הקשת הראשונה של ברהמס. ברהמס הושפע מיוזף יואכים, שהעריץ את החמישייה של בטהובן, ושינה את פתיחת השישייה שלו על מנת שתתאים יותר לבחירות המרקמיות והמבניות של בטהובן.

בתווך, בין שתי החמישיות של בטהובן וברוקנר, תבצע רביעיית כרמל את הרביעייה השלישית של ברטוק משנת 1927. זו הרביעייה הקצרה ביותר בין שש הרביעיות של ברטוק, מהתרומות החשובות ביותר לז'אנר מרכזי זה. ברטוק דוחס בה את רעיונותיו למעשה לפרק אחד המחולק לארבע חטיבות, בכתיבה רב קולית מורכבת יותר ובשפה הרמונית נועזת יותר משתי רביעיות הקודמות, תוך שימוש בטכניקות הפקת צליל חדשות. החטיבה הראשונה איטית וקודרת, בעוד החטיבה השנייה אנרגטית וחיוניות יותר, ומעידה על השפעת המוסיקה ההונגרית העממית על כתיבתו של ברטוק. החטיבה השלישית חוזרת אל החטיבה הפותחת בגרסה חדשה, וריאטיבית ופשוטה יותר, בעוד החטיבה האחרונה חותמת את היצירה הקצרה בקודה שהיא למעשה חזרה מקוצרת של החטיבה השנייה.