קשתני התזמורת הפילהרמונית הישראלית, נפגשים על בימת המרכז למוסיקה קאמרית לתכנית שופעת מצלול והבעה העוקבת אחר הבשלתה של המוסיקה הרומנטית המרכז אירופאית במחצית השנייה של המאה ה-19 ועד דמדומיה האחרונים במחצית הראשונה של המאה ה-20.

הקונצרט יפתח בנוקטורן לחמישיית כלי קשת של דבוז'ק. ההיסטוריה של יצירה זו מרתקת. ראשיתה כחלק האמצעי האיטי – Andante religioso – של רביעיית כלי הקשת יוצאת הדופן, מס' 4, במי מינור, שכתב דבוז'ק ככל הנראה ב-1869-70. דבוז'ק גנז רביעייה זו, שהייתה ונגריאנית בסגנונה ולא עלתה בקנה אחד עם סגנונו הבוהמי הלאומי המאוחר, יותר ולא הוציאה לאור. אך הוא חזר לפרק האיטי וערך לו גרסה מקוצרת ופשוטת יותר, אותה שילב כפרק איטי בחמישיית כלי הקשת בסול מז'ור, אופ. 77, משנת 1875, הכתובה להרכב ייחודי של שני כינורות, ויולה, צ'לו וקונטרבס. בצורה זו החמישייה הייתה אמורה להיות בת חמישה פרקים, עם שני פרקים איטיים. אך אז נראה היה לדבוז'ק שהחמישייה ארוכה מידי וכי שני פרקים איטיים זה יותר מידי. הוא החליט להוציא מתוכה את הפרק שלא התאים כעת לשאר הפרקים הכתובים בהשפעה עממית. הואיל ולא רצה לבזבז פרק אפקטיבי, שב דבוז'ק פעם נוספת לפרק זה ב-1883, ועיבד אותו לתזמורת כלי קשת. הוא הוסיף מבוא קצר וסיום עירני ונתן ליצירה את הכותרת נוטורנו, המיטיבה לאתר את האווירה הלילית והחלומית השורה על הפרק.

גם המטמורפוזות של ריכרד שטראוס היא יצירה שעברה מספר גלגולים. בספטמבר 1944 כתב ריכרד שטראוס, המלחין הגרמני שבסיסו היה אז במינכן, למנצח קארל בוהם כי הוא עובד זה זמן מה על אדאג'ו ל-11 כלי קשת, אך הוא התקשה בכתיבה נוכח הדאגה למשפחת בנו בווינה והדיכאון מהמלחמה באופן כללי. רק בתחילת 1945 הוא שב ליצירה שהצטמצמה בינתיים לשבעה כלי קשת וזכתה לכותרת "מטמורפוזות". בגרסה זו הושלמה היצירה ב-31 במרס 1945, אך כבר מוקדם יותר באותו חודש החל שטראוס לשקוד על הרחבתה להרכב יוצא דופן של 23 כלי קשת סולנים. כתיבת גרסה זו הושלמה ב- 12 באפריל. ה"מטמורפוזות", הכתובה כפרק איטי אחד הנמשך קרוב לחצי שעה, נחשבת לאחת מיצירות המופת ברפרטואר לכלי קשת ומציגה את אחד מפרצי הרגש הטרגיים הנרחבים ביותר של שטראוס. היצירה, שנהגתה ונכתבה במהלך הימים השחורים ביותר של מלחמה העולם השנייה, מבטאת את אבלו של שטראוס על חורבן התרבות הגרמנית ועל מה שתיאר ביומנו כ "תקופה האיומה ביותר בתולדות המין האנושי". אף שהיא נכתבה בתקופה בה הסגנון האוונגרדי של ארנולד שנברג וממשיכי דרכו כבר היה מבוסס וזכה לתמיכה נרחבת, המטמורפוזות של שטראוס ממשיכה את המורשת הרומנטית והפוסט רומנטית הגרמנית של שלהי המאה ה-19, שופעת הרגש העולה על גדותיו, ויכולה להיחשב כשירת הברבור שלה. לקראת סוף היצירה נשמע ציטוט מתוך מארש האבל מהסימפוניה אירואיקה של בטהובן, תחתיו כתב שטראוס את המילים "In Memoriam".

בעוד ריכרד שטראוס מבטא ביצירתו אבל וגעגוע לתרבות שנכחדה, ברהמס מבטא בשישייה שלו געגוע לאהבה שחלפה. שישיית כלי הקשת השנייה של ברהמס, שנכתבה ב-1846-65, נכתבה בעקבות כשלון פרשת האהבים שלו עם העלמה אגאתה פון זיבולד. משתנברר חפצה להינשא לו כתב לה ברהמס: "אני אוהבך, אך איני מסוגל לשאת כבלים". רגשותיו של ברהמס כלפיה, אכן מרחפים בין צליליה של השישייה השנייה שלו, דשנת הצליל ושופעת הרגש, המשלבת בין מבע של אהבה ודוק של מלנכוליה וגעגוע בפרק הראשון רחב היריעה, נימה חמוצה-מתוקה ויסודות עממיים הונגריים בפרק הסקרצו, מבנה וריאציות ומרקם רב קולי מתוחכמים לצד הבעה עמוקה ונוגה בפרק האיטי ותזיזיתיות נמרצת יחד עם הבלחות ליריות קורנות אור בפרק הפינאלה. לדידו של ברהמס היה הדבר מעין טיפול תרפויטי עצמי, שנועד להפיג את מועקת הפרידה, כפי שכתב לידידו יוזף גנסבאכר, עם תום חיבורה של השישייה, במאי 1865: "בזאת שחררתי את עצמי מאהבתי האחרונה".

עוד בתכנית – ביצוע ראשון על בימת המרכז למוסיקה קאמרית לשלישיית כלי הקשת של מוצרט, שנכתבה על ידי מוצרט הצעיר באמצע שנות ה-60 של המאה ה-18, אך התגלתה רק לאחרונה, בלייפציג, בספטמבר 2024. סרנדה בת שבעה פרקים קצרים, שכותרתה – "מוזיקת לילה זעירה מאוד" – חוזרת אל התמה הלילית שמאפיינת גם את הנוקטורן של דבוז'ק, אך באופי קל ומלא חיים, כמקובל בסרנדות של המאה ה-18 שנועדו במקור לביצוע באירועים חברתיים.