הפרויקט הקאמרי הישראלי – מהאנסמבלים הישראלים הוותיקים, הפעילים והמוערכים ביותר, הנהנה גם מקריירה בינלאומית עניפה – שב למרכז למוסיקה קאמרית, כדרכו, בתכנית ייחודית, מגוונת, עשירת צבעים והרכבים משתנים. הפרויקט, זוכה פרס משרד התרבות למבצעים ע"ש בנימיני לשנת 2011 וע"ש פרטוש לשנת 2017, קנה לעצמו שם של הרכב קאמרי מבריק, גמיש ומגובש, הידוע ברפרטואר המגוון שהוא מציג ובהופעותיו הסוחפות. מאז הקמתו הופיע האנסמבל בסיורי קונצרטים ברחבי צפון אמריקה, סין, אנגליה וישראל, בין השאר באולמות חשובים בניו יורק (קרנגי הול ומרכז לינקולן), וושינגטון הבירה (מרכז קנדי), לונדון (אולם ויגמור), סן פרנסיסקו, ונקובר, בייג'ין וכן לאורכה ולרוחבה של הארץ. בעונה הנכחית יופיע לראשונה בטוקיו, באולם סנטורי הנודע. עם האומנים עמם שיתף האנסמבל פעולה נמנים הוויולנים טביאה צימרמן ומייקל טרי (רביעיית גוארנרי), הכנריות ליזה פרשטמן (הולנד) ואנטייה וייטהאס (גרמניה), הצ'לן פיטר ווילי (רביעיית גוארנרי/שלישיית בוזאר) והחלילן ג'ושוע סמית (תזמורת קליבלנד). האנסמבל שם לעצמו למטרה להופיע באזורים פריפריאליים בארץ, בהם לא מתקיימים בהכרח קונצרטים סדירים, בד בבד עם קונצרטים לקהל הרחב של הסדרות באזור המרכז ובערים הגדולות. ההרכב מזמין יצירות חדשות ממלחינים ישראלים ומבצע אותן בהופעותיו בארץ ובעולם. גוף הנגנים המגוון של האנסמבל מאפשר לו ליצור תוכניות מאתגרות וייחודיות ממיטב הרפרטואר הקאמרי במגוון תזמורים רחב. אלבום הבכורה של ההרכב יצא לאור ב-2012 בחברת "אזיקה רקורדס" האמריקנית וזכה לשבחים רבים בארץ ובחו"ל. חברי האנסמבל הקבועים הם מן המוסיקאים הישראלים המצליחים בדורם, זוכי תחרויות בינלאומיות כגון צ'ייקובסקי, קסדו ואנסקו ובוגרי מיטב בתי הספר למוסיקה בעולם כגון הקונסרבטואר של פריס, ג'וליארד, ייל ואחרים.

תכנית הקונצרט רוקמת פסיפס של ניגודים משלימים ונעה בין הקלאסיקה המוצרטית של המאה ה-18, הרומנטיקה השופעת של ליסט, וביטויים מגוונים להשפעות המוסיקה העממית במאה ה- 20 ביצירותיהם של ברטוק, דה פאיה, טורינה ויחזקאל בראון. במקביל ניתן למצוא בה דיאלוגים מעניינים בין ההונגרים – ליסט וברטוק, הספרדים – דה פאיה וטורינה, והקלאסיות והניאו-קלאסיות ביצירותיהם של מוצרט ויחזקאל בראון, כמו גם יצירות בגרסאות מקוריות (ברטוק וטורינה), לבין יצירות מעובדות (ליסט, יחזקאל בראון, דה פאיה ומוצרט).

יצירתו של ליסט, "אורפאוס", נכתבה בגרסתה המקורית לתזמורת ב-1854, כרביעית מבין 12 הפואמות הסימפוניות של המלחין. ליסט תבע את המונח פואמה סימפונית לתיאור יצירה תזמורתית, הכתובה במבנה חופשי, על פי רב חד פרקי, בהשראת מקור חוץ מוסיקלי – סיפור או פאמה, רעיון פילוסופי מופשט, או דימוי חזותי. ז'אנר זה הפך להיות אחד הז'אנרים המרכזיים במוסיקה בין אמצע המאה ה-19 לתחילת המאה ה-20. אורפאוס היא הפואמה הסימפונית הקצרה ביותר והמהורהרת ביותר של ליסט, ואף שאינה מתארת עלילה ספציפית, ליסט הקדים לה מבוא ארוך ופילוסופי, ממנו ניתן ללמוד שאת המלחין לא עניינה במיוחד הסיפור המיתולוגי אודות מאמציו של אורפאוס לחלץ את אהובתו, אורידיצ'ה מעולם המתים, אלה מדמותו של אורפאוס כמייצג את נצחון הציביליזציה על הברבריות, כפי שהיא מתוארת בציור על כד אטרוסקי עתיק. היצירה כתובה בסגנונו הרומנטי הטיפוסי של ליסט בפרק אחד המתחיל באווירה רגועה, מתפתח בקרשנדו הדרגתי ומסתיים בשקט בחזרה אל הלך הרוח הפותח. המלחין הצרפתי, קאמי סן-סאנס, העריך יצירה זו כטובה ביותר מכל יצירותיו התזמורתיות של ליסט ותיאר אותה כ"רקומה מקרני שמש ואור כוכבים". סביב 1910 הוא אף ערך לה עיבוד לשלישיית פסנתר. בקונצרט הפעם נשמע אותה בשלישייה בה יחליף את הפסנתר הנבל, הכלי עימו מזוהה אורפאוס עצמו, לו נתן ליסט תפקיד מרכזי בגרסה התזמורתית המקורית.

יחזקאל בראון (1922-2014), חתן פרס ישראל למוזיקה, נמנה עם המלחינים הבולטים, הפוריים והרב גוניים ביותר בישראל. הוא נולד בברסלאו, גרמניה (כיום ורוצלב, פולין), אך כשהיה בן שנתיים משפחתו השתקעה בישראל. ההחלטה להיות מוזיקאי מקצועי גמלה בליבו לאחר מלחמת העצמאות. הוא למד באקדמיה הישראלית למוזיקה, ולאחר תום לימודיו החל ללמד בה. בד בבד עם לימודיו, החל להורות מוזיקה בסמינר הקיבוצים וגם בקונסרבטוריון של האקדמיה הישראלית למוזיקה בתל אביב. לאחר שנים מספר, החל להורות גם במדרשה למחנכים למוזיקה. בשנת 1966 צורפה האקדמיה לאוניברסיטת תל אביב, ואז קיבל יחזקאל בראון דרגת מורה בכיר ולאחר מכן מינוי של פרופסור חבר ואחריו מינוי של פרופסור מן המניין, עד לשנת 1989, שבה פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס. בשנת 1975 למד שירה גרגוריאנית במנזר סולם הבנדיקטיני בצרפת מפי האב דום ז'אן קליר ושב לשם בשנים הבאות לעבודת מחקר. תוך כדי עבודתו באקדמיה למוזיקה, השלים תואר שני במחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב, בדגש על הלשונות יוונית ורומית. ביצירתו ניכרת נטייה נאו-קלאסית בולטת, לצד השפעות של מוסיקה מסורתית, יהודית ומזרח תיכונית. הגורם השליט בכל יצירותיו הוא מלודיה יפה וקומוניקטיבית, צורה קלסית בהירה, הרמוניה מודאלית או טונאלית עשירה. מוסיקה קולית תופסת חלק מרכזי מאוד במכלול יצירתו. אחת מיצירותיו הידועות ביותר היא מחזור השירים "שירי היונה והשושן" שכתב למצו סופרן ולפסנתר ב-1956, למילים של לאה גולדברג. מחזור קצר זה כולל 4 שירים ובנוי במבנה מוקפד. הקווים הליריים והמבנה המוסיקלי הלכיד מקנים למוסיקה איכויות מופשטות העומדות בפני עצמן גם בגרסה הכלית לקלרינט ונבל, לה נאזין בקונצרט זה.

גרסה כלית למוסיקה קולית נפגוש גם ביצירתו של המלחין הספרדי, דה פאיה, שלצד בני ארצו, איזק אלבניז ואנריקה גרנדוס, היה מהדמויות המרכזיות שהשיבו את המוסיקה הספרדית בראשית המאה ה-20 למעמד לו היא לא זכתה מאז תקופת הרנסנס. קובץ ה"'שבעה שירים ספרדיים עממיים", לקול ולפסנתר, המבוסס בחלקו על מלודיות ספרדיות עממיות אותנטיות ממחוזות שונים בספרד, ובחלקו על יצירה מקורית של דה פאיה, הושלם ברובו ב-1914, בהזמנת זמרת הסופרן לואיזה ולה, עמה גם ביצע המלחין את היצירה בבכורה במדריד בינואר 1915. השירים זכו לפופולאריות רבה באופן מיידי והייתה להם השפעה רבה בהגדרת סגנון לאומי ספרדי של השיר האמנותי. הפופולאריות הרבה לה זכו השירים הובילה גם לעיבודים שונים. הכנר הפולני הנודע, פול קוצ'נסקי, עיבד, באישור מלחין, שישה מתוך שבעת השירים לכינור ולפסנתר תחת הכותרת "סוויטה ספרדית עממית". הצ'לן מוריס מאראשל ערך עיבוד לצ'לו ולפסנתר, על בסיס העיבוד לכינור. בקונצרט הפעם יתפוס הנבל את מקום הפסנתר, וצלילי הפריטה שלו ידגישו את האופי העממי של המוסיקה.

את יצירתו "קונטרסטים" כתב ברטוק ב-1938, לאחר שכבר גמלה בליבו ההחלטה לעזוב את מולדתו, הונגריה, עקב עליית הפאשיזם, ולהשתקע בארה"ב. ה"קונטרסטים" נכתבו כבר כהכנה להגירתו: היצירה מוקדשת לאמן הג'ז, הקלרניתן בני גודמן, ובוצעה בבכורה אחרי הגיעו של ברטוק לניו-יורק, בדצמבר 1940, על ידי בני גודמן, הכנר היהודי-הונגרי המהולל, יוזף סיגטי, וברטוק עצמו, שהיה גם פסנתרן מזהיר. סיגטי הוא שהניע את ברטוק לכתיבת היצירה. הוא ביקש מברטוק יצירה ששניהם יוכלו לנגן יחד עם בני גודמן, ואף שלח לברטוק כמה מהקלטות שלישיית הג'ז של גודמן, על מנת שיתוודע לסגנונו של גודמן. ניגודים הם כמובן אמצעי מוסיקלי מקובל בסגנונות רבים, אך ביצירה זו הם בולטים במיוחד ולכן נתנו ליצירה את שמה. מדובר קודם כל בניגודים בין שלושת הכלים המשתתפים, שכל אחד מהם שייך למשפחת כלים אחרת, ומבליט כאן את אפיו המיוחד. ברטוק מדגיש כאן את הניגודים בין הכלים, יותר משהוא מנסה למזג בינם. מלבד זאת ניכרים ההבדלים הריתמיים החריפים בין תפקידי הכלים המנוגנים בו זמנית, ובתוך כל פרק קיים ניגוד בולט בין החלק הפותח (החוזר גם בסיום) לבין חלק מרכזי בעל אופי שונה בתכלית. ניגוד נוסף שאפשר להבחין בו הוא בין הפרקים לבין עצמם: הפרק הראשון הנמרץ, השני המהורהר והמסתורי והשלישי המהיר והסוחף, בו ניכרות במיוחד השפעות המוזיקה העממית אותה חקר ברטוק.

למוצרט נודע תפקיד מרכזי בשכלול הכתיבה לכלי נשיפה בכלל, ובביסוס מעמדו של הקלרינט ככלי מרכזי ומשמעותי בפרט, בייחוד הודות לקונצ'רטו, לחמישייה ולשלישייה שכתב לכלי זה. לאחר מותו הגיעה אלמנתו, קונסטנצה, להסכם עם המו"ל יוהאן אנדרה, אשר קנה בשנת 1799 את יתרת כתבי היד של מוצרט והחל לערוך את קטלוג יצירותיו. באותה שנה גם פרסם אנדרה שלוש רביעיות לקלרינט, כינור, ויולה וצ'לו מאת ו. א. מוצרט. מבין שלוש רביעיות אלה שתי הראשונות מבוססות על סונטות לכינור ולפסנתר, והשלישית היא עיבוד לשלישיית הפסנתר ק. 496. לא סביר שעיבודים אלה היו פרי עטו של מוצרט, וקרוב לוודאי שאנדרה עצמו, אשר היה גם מלחין, הוא שערך אותם. מכל מקום, הם מנצלים את המדיום באופן מוצלח, תוך הוספת קולות, כאשר יש צורך, וחלוקה משכנעת של החומרים התמאטיים בין הכינור לקלרינט. רביעיית הקלרינט בסי-במול מז'ור מבוססת על הסונטה לכינור ולפסנתר בסי-במול מז'ור, ק. 378, אותה כתב מוצרט בזלצבורג בתחילת 1779, במתכונת המקבולת של שלושה פרקים. הפרק הראשון, הכתוב כמקובל בצורת סונטה, מתאפיין ברוחב יריעה ובגמישות מלודית שלא היו מוכרים בז'אנר הסונטה לכינור טרם מוצרט. הפרק השני, האיטי, מציג פרישה ריתמית מתוחכמת של שלשונים נגד מקצב מנוקד, המזכירה את הפרק האיטי של הקונצ'רטו המפורסם לפסנתר בדו מז'ור, ק. 467 (אשר ייכתב רק ב- 1785), בייחוד לאור התנועה העולה של התבנית המנוקדת והאופי השירתי. הפרק השלישי, כמו פרקי פינאלה רבים ביצירות קלאסיות, כתוב בצורת רונדו. הנושא החוזר מסתחרר באופן מעודן מטה על גבי קורי עיטורים, ובין חזרותיו נשמעות אפיזודות מנוגדות באופיין.

המלחין הספרדי, חואקין טורינה, נולד בסביליה ב-1882, אך המשיך את לימודיו במדריד ולאחר מכן בפריז. רביעיית הפסנתר נכתבה ב-1931, תקופת השיא ביצירתו של טורינה, והיא דוגמה משובחת לסגנונו המאוחר: רוגש, אך עם זאת מאופק, וספוג במידה הנכונה של צבע אנדלוסי ואווירה ספרדית עממית, מקצבים לוהטים וליריות כובשת. זו יצירה קומפקטית ותמציתית בשלושה פרקים, עם חומר מהפרק האיטי הפותח החוזר בשני הפרקים שלאחריו. מבנה הפרקים חופשי והלך הרוח משתנה בהתמדה, עדות להשפעות השונות על המלחין. טורינה משתמש באופן אפקטיבי בווירטואוזיות כנרית (בפתיחת הפינאלה), אך גם בצבעים הכהים של הוויולה והצ'לו. מרתק במיוחד השילוב של המקצבים הספרדיים עם נגינת כלי הקשת sul ponticello (קרוב לגשר) בפרק האחרון. לפסנתר יש תפקיד מוביל לאורך היצירה כולה, כיאה למלחין שהיה גם פסנתרן מקצועי.