מאז הקמתו, בשנת 2014, מופיע טריו בן חיים בקביעות על הבמות החשובות בישראל, וכן בסיורי קונצרטים באירופה. כל חבריו זוכי תחרויות לאומיות ובינלאומיות, שירתו בצה"ל כמוסיקאים מצטיינים וגדלו יחד במסגרות המצטיינים של המרכז למוסיקה ירושלים ותיכון תלמה ילין. לאורך שנים רבות נהנו חברי הטריו ממלגות ומכלים באדיבות קרן התרבות אמריקה ישראל. לא במקרה קרוי הטריו ע"ש המלחין פאול בן חיים המנוח: לרפרטואר הישראלי מקום של כבוד בקונצרטי הטריו. האלבום המסחרי הראשון של ההרכב, "Enlighten", יצא ב-2023 בחברה האנגלית הוותיקה Meridian Records וזכה לשבחים. הדיסק כולל יצירות ישראליות בהקלטות בכורה של מלחיני דור המייסדים  – אבידום, בן חיים, יעקבי, גלברון ונטרא. הטריו זכה בפרס שר התרבות ע״ש עדן פרטוש לשנת 2024, עבור ביצוע יצירה ישראלית.

שלישיית הפסנתר השישית והאחרונה של מוצרט, ק. 564 בסול מז'ור, חולקת את שנת 1788 עם כמה מיצירותיו הגדולות ביותר, כולל שלוש הסימפוניות האחרונות ושלישיית המיתרים הנשגבת. זו יצירת מופת קלאסית  מעודנת, מעוצבת להפליא, שופעת חום, צבע ועושר המצאה, ומעל הכל, מתאפיינת במרקם מאוזן ועתיר ניואנסים. מוצרט אכן מסתמך על דפוס חוזר לאורך השלישייה: הנושאים העיקרים מוצגים בפסנתר סולו לפני שהם "מהדהדים" בכלי המיתר. אבל שזירת הכלים המשתנה ללא הרף מקנה למרקמים של מוצרט איכות קליידוסקופית. נושאים שהוצגו לראשונה בפסנתר חוזרים בגרסאות מפותחות עם כלי המיתר, כאן בכינור, שם בצ'לו. אין כלי אחד ששולט בבירור. כל שלושת הכלים שרים ושותפים, לעיתים מובילים, לעיתים עוקבים, ולעיתים שותקים. בהדרגה מתפתחת תחושה של "אופרה אינסטרומנטלית". מוצרט היה מאסטר של ביטוי לירי, הן על בימת האופרה, והן במוזיקה קאמרית, וכאן המוזיקה "משוחחת" ללא הרף.

שלישיית הפסנתר אופ. 101 היא האחרונה שכתב ברהמס להרכב זה, והיא שייכת לתקופת שיא בשלותו. בעת כתיבתה, בשנת 1886, היה ברהמס בן 53. ברהמס ישב אז בווינה כבר עשרים שנה וביסס את מעמדו כאחד המלחינים הגדולים בדורו. בתקופת חיבור השלישייה כתב ברהמס עוד שלוש יצירות קאמריות: הסונטות מס' 2 ו-3 לכינור והסונטה מס' 2 לצ'לו. לכולן תכונה משותפת – הריכוז והתמצות של הרעיונות המוסיקליים. אכן, מעושר כזה של רעיונות היה ברהמס מפיק בעבר יצירה מונומנטאלית בהיקפה, ועתה הוא מצליח למצותו בזמן קצר יחסית, אך מבלי לזנוח את ההבעה הסוערת ושופעת הרגש הטיפוסית לשלהי המאה ה-19. בשלישייה אופ. 101 מפיק ברהמס מן ההרכב הצנוע צליל סימפוני כמעט. הפסנתר מנוצל במלוא מנעדו ובעושר ברהמסי אופייני, ושני כלי הקשת צריכים להפיק מעצמם את המקסימום כדי לעמוד לעומתו. ואכן בקטעים רבים הם מנגנים באוניסונו, כדי להבליט את הקו המלודי שלהם, ובקטעים אחרים הם מנגנים בתווים כפולים ונשמעים כמו רביעייה.

את שלישיית  הפסנתר הראשונה שלו השלים שומאן ביוני, 1847. סגנונו הבשל של שומאן, ממעצבי ומובילי הרומנטיקה הגרמנית, ניכר ביצירה זו בקווים המלודיים הארוכים, בשפה ההרמונית העשירה, במרקם השופע המפגין שליטה בכתיבה רב קולית, במקצבים סוערים ומורכבים לעיתים ובקשת הרחבה של הלכי הרוח המוצאים ביטוי לאורך ארבעה פרקיה. אופי פרקה הראשון של השלישייה, שהוראתו "במרץ ובתשוקה", מוכתב בעיקר על-ידי הנושא הפותח, הרוגש וחסר המנוח, עד כדי כך שגם הנושא השני, הפונה לסולם מז'ורי, אינו מרפה מהתרוממות-הרוח הזאת. בסקרצו שבפרק השני ("בחיוּת, אך לא מהר מדי") אצים הכלים במקצב מנוקד. הפרק השלישי, הזורם בנועם בהוראת "איטי ובתחושת אינטימיות", הוא מן הפרקים החמימים והנלבבים ביותר של שומאן, ברוח שירי האהבה שלו משנות הארבעים. הפרק הרביעי, שהוראתו "בלהט", חותם את היצירה בתנופה מוטורית ומפיג במעט את הצללים שהעיבו על הפרקים הקודמים בפנייה למז'ור. רוח של תקווה חדשה מפעמת, ואפילו מתעצמת וגוברת, לקראת סיומו האופטימי של הפרק ושל היצירה כולה.

משה זורמן נולד בישראל בשנת 1952. בנעוריו למד פסנתר בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, ובהמשך סיים בהצטיינות את לימודיו באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין בתל אביב, שם למד פסנתר, קומפוזיציה וטרומבון. השלים לימודי דוקטורט בקומפוזיציה באוניברסיטת העיר ניו יורק, בהדרכתם של המלחינים הנודעים ג'ורג' פרל וג'ון קייג'. עם שובו לישראל בשנת 1985, הצטרף לסגל ההוראה של האקדמיה למוזיקה בתל אביב, וכן לימד בבית הספר רימון לג'אז ולמוזיקה עכשווית, ועיצב את תכנית הלימודים בבית הספר לאמנויות בתל אביב. בשנת 1990 נבחר לכהן כמנהל המדרשה למוזיקה במכללת לוינסקי – המנהל הצעיר ביותר בתולדותיה – ושימש בתפקיד זה עד 1996. החל משנת 2006 הוא מכהן כפרופסור בפקולטה למוזיקה, וב-2013 החל להוביל את מסלול לימודי התואר השני בתרפיה במוזיקה במכללת לוינסקי. כיהן כמנהל מוזיקלי בתוכניות רדיו וטלוויזיה רבות, והיה אחראי לעיבודים ולניהול המוזיקלי של תקליטיהן של נעמי שמר ועפרה חזה בשנות השבעים והשמונים. בנוסף, כתב מוזיקה להצגות תיאטרון הבימה והקאמרי, ללהקות המחול ענבל ובת-שבע, ויצר כ-2,000 עיבודים במגוון סגנונות מוזיקליים – ממוזיקה קלה וג'אז ועד מוזיקה ווקאלית. חיבר יותר מ-150 יצירות מקוריות, ביניהן אופרות, יצירות סימפוניות, יצירות קאמריות ואלפי עיבודים במגוון סגנוני רחב – בין אוונגרד אקדמי לבין פופ וג'אז. זורמן זכה בפרסים יוקרתיים, בהם פרס מפעל חיים של אקו"ם לשנת 2023 על שם פאול בן חיים, פרס לנדאו למלחינים (2017), ופרס ראש הממשלה לקומפוזיטורים (2002). יצירותיו בוצעו על ידי מיטב התזמורות בארץ ובעולם. את שלישיית הפסנתר השנייה, "על שלושה דברים", כתב ב-1993. היא כוללת שלושה פרקים המשקפת שלוש זוויות מבט על המוסיקה הישראלית. הפרק הראשון כולל שלושה נושאים העוברים בין שלושה מרכזים טונאליים וא-טונאליים. במרכז הפרק השני מוצב פרגמנט משיר הואלס הרוסי, "תכול המטפחת", ודרכו מוארת תרבות מוסיקלית ישראלית שלמה במסע של ממש: פופ וג'אז, נוסטלגיה עברית מוסיקלית, ומבט אל אידיאל שאבד. הפרק השלישי מבוסס על שיר עם של יהדות תימן.

"it seems unlikely to me that these performances could be bettered. The three fine musicians demonstrate deep sympathy and understanding, and appear to grasp the full implications of the pieces" (MusicWeb International)