הרביעייה הירושלמית נהנית קרוב לשלושה עשורים מקריירה בינלאומית משגשת, ונמנית עם צמרת רביעיות כלי הקשת בעולם. היא אורחת קבועה ואהובה על בימות הקונצרטים ובפסטיבלים היוקרתיים ביותר בעולם, בכללם אולם וויגמור בלונדון, פסטיבל זלצבורג, הקונצרטהאוז בווינה, הקונצרטחבאו באמסטרדם, הקונצרטהאוז ואולם בולז בברלין, תיאטרון שאנז אליזה בפריז, האלבפילהרמוני בהמבורג, הקרנגי בניו יורק, אולם סונטורי בטוקיו, מרכז האמנויות של סיאול ועוד ועוד… מאז ייסוד הרביעייה, ב-1993, במסגרת המרכז למוסיקה ירושלים, והופעת הבכורה שלה ב-1996, ארבעת המוסיקאים הישראלים צועדים במסע של צמיחה והבשלה מתמדת. פרותיו של מסע זה הם רפרטואר נרחב ועומק הבעה מדהים, המוביל את מסורת רביעיות כלי הקשת באופן ייחודי. ליבת ההרכב טמונה במצלול חם, שופע ואנושי, ובאיזון שוויוני בין ארבעת הקולות. מאז 2005 הקליטה הרביעייה 16 אלבומים לחברת הרמוניה מונדי, אשר זכו בפרסים רבים, בהם פרס Diapason d'Or  ופרס מגזין המוסיקה של ה-BBC.

בתכנית הקונצרט – שלוש יצירות מופת בשלות לרביעיית כלי קשת, ממיטב יצירתם הקאמרית של שלושה מהמאסטרים הגדולים, בני שלוש תקופות שונות.

רביעיית "הדיסוננסים" של מוצרט, האחרונה משש הרביעיות המופתיות שהקדיש מוצרט להיידן בשנת 1785, זכתה לכינויה במאה ה-19, הודות להפתעות ההרמוניות האקספרסיביות שטמונות בחובה, ובייחוד הודות למבוא האיטי הדרמטי בו הקצין מוצרט עוד יותר את המסרים המורכבים המאפיינים גם את הרביעיות האחרות בסדרה, בריבוי דיסוננסים חריג לתקופה

מחזור 15 רביעיות כלי הקשת של שוסטקוביץ' נחשב, לצד זה של בטהובן, כאחד ממחזורי רביעיות כלי הקשת הגדולים והחשובים ביותר בתולדות המוסיקה בכלל, וכאחד ממחזורי היצירות המשמעותיים ביותר שנוצרו במאה ה-20. שוסטקוביץ' מביא בהן לידי ביטוי את שפתו האקספרסיבית, הישירה והבלתי אמצעית. שפה שהיא מצד אחד מודרנית ובת זמנה בבירור, בעוצמתה ובחריפותה הנוקבת המשקפת את ההקשר ההיסטורי  להתגבשותה בברה"מ הסובייטית, אך מצד שני נגישה, מיידית ומעוגנת במובהק במסורת הטונאלית ובקונבנציות הצורניות והמרקמיות של הז'אנר. הרביעייה התשיעית, שעל כתיבתה שקד שוסטקוביץ' בין 1961 ל-1964, היא אחת הרביעיות המבוצעות ביותר מתוך המחזור. היא כתובה בחמישה פרקים המנוגנים ברצף אחד ועוברים לסירוגין בין המבעים השונים הטיפוסיים לסגנונו של המלחין: התנודדות ריתמית נינוחה באופי עממי בפרק הפותח, אינטרוספקטיביות עמוקה ומדיטטיבית כמעט המופרת על ידי קריאות זעקה בפרקים איטיים ואנרגיה תזזיתית עצמתית, חריפה ומתפרצת בפרקים המהירים.

רביעיית כלי קשת הראשונה של ברהמס ראתה אור רק ב-1873, כשהמלחין היה כבר בן 40, אחרי שכבר חיבר יותר מתריסר רביעיות שהוא עצמו פסל והשמיד נוכח הביקורת העצמית החריפה שלו ויראת הכבוד שרחש לעליונותו המוחלטת של בטהובן בתחום זה. ואכן, הרביעייה הראשונה שלו, כמו הסימפוניה הראשונה – שנכתבו שתיהן בדו מינור – היא מחווה לגיבורו הגדול, בטהובן. המבנה הלוגי, האופי הדרמטי והסוער וההשקעה העזה בפרקים הראשון והאחרון הם בטהובניים ברוחם, והפרק האיטי – רומנסה נוסטלגית ונוגה – כולל ציטוט קצר של הקווטינה מהרביעייה אופ. 130 של בטהובן. מכל מקום השפעותיו של בטהובן מתמזגות כאן בחותמו האישי הרומנטי המובהק של ברהמס, בשפתו ההרמונית המשוכללת ובמרקמיו המורכבים.