רביעיית בלצ'אה (בריטניה/צרפת)

הסדרה הקאמרית

קורינה בלצ'אה כינור
סוייאון קאנג כינור
קשישטוף חוז'לסקי ויולה
אנטואן לדרלן צ'לו

וברן פרק איטי (Langsamer Satz), לרביעיית כלי קשת
מוצרט רביעיית כלי קשת בדו מז'ור, ק. 465, "הדיסוננסים"
בטהובן רביעיית כלי קשת מס' 14 בדו-דיאז מינור, אופ. 131

רביעיית בלצ'אה, אשר נוסדה ב-1994, נחשבת זה שני עשורים לאחת הרביעיות הטובות והמבוקשות בעולם, ומופיעה בקביעות באולמות הקונצרטים ובפסטיבלים החשובים, בהם הוויגמור בלונדון, הקרנגי בניו-יורק, הטונהאלה בציריך, אולם פלאז'ה בבריסל, הקונצרטחבאו באמסטרדם, האלבפילהרמוני בהמבורג, אולם הקונצרטים של שטוקהולם, אולם טופאן בטוקיו, הביאנלות לרביעיות כלי קשת בפריז, בליסבון ובאמסטרדם ועוד. בין 2017 ל-2020 כהנה כהרכב הבית של אולם פייר בולז בברלין, אליו היא שבה מאז בקביעות. מאז 2010 חולקת רביעיית בלצ'אה עם רביעייה נוספת את סדרת הרביעיות באולם הקונצרטהאוז בווינה. טווח הרפרטואר הנרחב שלה בא לידי בהקלטותיה הרבות, עטורות הפרסים והשבחים, הכוללות את מכלולי הרביעיות של ברטוק, בטהובן, ברהמס ובריטן, וכן מיצירות ברג, דיטייה, מוצרט, שנברג, שוברט, שוסטקוביץ', יאנאצ'ק וליגטי, ושישיות כלי הקשת של ברהמס עם טבאה צימרמן וז'אן-גיאן קייראס. סדרת מכלול הרביעיות של בטהובן שבצעה רביעיית בלצ'אה בקונצרטהאוס בווינה ב-2012 ראתה אור ב-DVD בחברת EuroArts ב-2014, כמו גם הקלטת שלוש רביעיות כלי הקשת של בריטן ב-2015.

תכנית הקונצרט מציגה את רביעיית כלי הקשת כפריזמה להבנת הרומנטיציזם במוסיקה הווינאית בין שלהי המאה ה-18 לתחילת המאה ה-20.

הרביעייה ק. 465 היא האחרונה בקובץ שש הרביעיות שראו אור ב-1785, ושאותן הקדיש מוצרט להיידן. עד היום רביעיות אלו, המוכרות כ"רביעיות היידן", הן המושמעות ביותר בין יצירותיו של מוצרט בתחום הרביעייה. ניכר בהן סגנונו הבשל של מוצרט בתחכום הצורני, במורכבות הרב קולית, בעושר ההרמוניה, בעמקות הרגשית ובביטוי האישי. הכינוי, "רביעיית הדיסוננסים", ניתן ליצירה זו לא בידי מוצרט עצמו, אלא בראשית המאה ה-19, והוא משקף את התפיסה המקובלת בתקופה שראתה במוצרט את ראשון מלחיני הרומנטיקה. הכינוי מתייחס בעיקר למבוא האיטי לפרק הראשון, בו הקצין מוצרט עוד יותר את המסרים המורכבים המאפיינים גם את הרביעיות האחרות בסדרה. ריבוי הדיסוננסים במבוא זה אכן חריג ביחס למקובל בסוף המאה ה-18 והוא מקנה למבוא עוצמה אקספרסיבית שרק לעתים רחוקות עולה בצורה כה חשופה ביצירותיו של מוצרט.

במוקד התכנית, הרביעייה המונומנטאלית, אופ. 131, של בטהובן, יצירה שכל ביצוע חי שלה מבטיח חווייה יוצאת דופן. הרביעיות המאוחרות של בטהובן ידועות כיצירות בהן מתח בטהובן את גבולות ההבעה, השפה והמבנים המקובלים של ז'אנר הרביעייה, ופרץ נתיבים חדשים בהם שאף מצד אחד להתקרב אל המטאפיזי, המופשט והפילוסופי, ומצד שני העמיק את ההבעה אל תהומות הנפש האנושית והתעלה לפסגות ההבעה המוסיקלית, בחפשו אחרי אופני הבעה משוחררים מכבלים. הרביעייה אופ. 131, שנכתבה בין 1825-1826, היא, לדעת רבים, הגדולה והמקורית מכל הרביעיות של בטהובן: היתה זו הרביעייה המועדפת על בטהובן עצמו; בקשתו המוסיקלית האחרונה של שוברט היתה להאזין לה; ווגנר כתב חיבור על גדולתה. היא דוגמה מובהקת לסגנונו המאוחר של בטהובן, ולעיסוקו המעמיק בכמה אלמנטים בולטים בתקופה זו: ואריאציות תמאטיות, מנגינות ליריות ברוח עממית, טשטוש קווי ההפרדה בין פראזות, איכויות אילתוריות, מרקמים פוגאליים, הרחבת השפה ההרמונית והחיפוש אחר הצללות חדשות. היא הנרחבת מכל הרביעיות של בטהובן, וזו בה הוא התרחק ביותר מהקונבנציות של כתיבת רביעייה ובחן את גבולות הז'אנר בצורה הדרמטית ביותר. הרביעייה כתובה בצורת קשת רחבה. הפרקים החיצוניים וכבדי המשקל כתובים בצורות מסורתיות (פוגה בפרק הראשון וצורת סונטה בפרק האחרון). אמצע הקשת הוא הפרק הארוך ביותר של הרביעייה הכתוב כנושא וואריאציות. זה אחד הפרקים הקאמריים העמוקים והמורכבים ביותר של בטהובן. הפרקים השני והשלישי, והחמישי והשישי, הם צמדי פרקים קצרים הרבה יותר (אחד מהיר וקל באופיו והשני איטי), לעיתים קרובות בצורות מקוריות לחלוטין. שבעת הפרקים נפרשים כנרטיב רציף עם קשרים הרמוניים ומוטיביים, וכך מתקבל הגיון צורני חדש ושונה מן התבנית הקלאסית המסורתית, שיהווה תשתית לתפיסות צורניות רומנטיות לאורך המאה ה-19.

אנטון וברן מוכר וידוע כאחד מאבות האסכולה הווינאית השנייה ותומכיה המובילים של שיטת 12 הטונים האוונגרדית. יצירותיו הידועות א-טונאליות במובהק, חסכניות באמצעים, קצרות ממדים ויוצאות נגד הגודש והאקספרסיביות השופעת של המוסיקה הרומנטית של המאה ה-19. עם זאת, בראשית דרכו הוציא תחת ידיו מספר יצירות שהיו נטועות עדיין במורשת הפוסט-רומנטית, בהן לפחות שני פרקים טונאליים קצרים לרביעיית מיתרים. ה"לנגזאמר זץ" (פרק איטי) נכתב בשנת 1905, בהשראת טיוליו הרגליים של וברן בהרים מחוץ לווינה, במהלך חופשה עם ארוסתו לעתיד ולימים אשתו. וברן התכוון לכתוב רביעייה שלמה אך הניח אותה בצד לאחר שהשלים את הפרק הזה, שמשכו כעשר דקות. זה פרק אקספרסיבי מאוד, המושרש בבירור ברומנטיקה ובטונאליות פוסט-ברהמסיאנית. הוא כתוב בסגנון השופע של הרומנטיקה המאוחרת (בדומה ל"ליל זוך" של שנברג), ומבטא שפע רגשות, החל מכמיהה, עבור בסערה דרמטית ועד לסיום השליו, מעין שיר אהבה של וברן לאשתו לעתיד. בדומה ליצירות טונאליות אחרות שלו וברן לא פרסם את ה"לנגזאמר זץ" בדפוס בחייו, והוא התגלה רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 באוסף כתבי יד.

"The Belcea Quartet plays concerts for eternity” (Hamburger Abendblatt)

"Some of the greatest works in the repertoire played with superior artistry and instrumental skill… These were gorgeous and stirring performances…the energy behind the playing was full of style, feeling, and expressive depth… This was one of those performances where the first note was heavy with the excitement and pleasures to come." (New York Classical Review)

"I have not heard the Belceas live before and they were a revelation… it was wonderfully played" (The Arts Desk)

"The players’ engagement with each other was as open-hearted as their commitment to the music. The result was conversational playing of a high order; it felt as if all four were expanding on each other’s thoughts" (The Standard)

"Revelatory performance" (The Gurdian)