מאז היווסדה, בשנת 1994, רביעיית זמלינסקי ביססה את מעמדה כאחת הנציגות הבולטות של מסורת רביעיות כלי הקשת הצ'כית המפוארת. חבריה מנגנים יחדיו מאז ייסוד הרביעייה, ללא שינויים בהרכב. הרביעייה זכתה בפרס הראשון בתחרות רביעיות כלי הקשת הבינלאומית בבורדו (2010), ובשורה של פרסים בתחרויות בינלאומיות מובילות נוספות לרביעיות, בהן באנף (2007), תחרות פסטיבל האביב בפראג (2005) ותחרות לונדון (2006), שם הוענק לה גם פרס הקהל. כמו כן, היא זכתה בפרס אלכסנדר זמלינסקי (2008). בשנת 2016/17 מונתה לאנסמבל הבית של אגודת המוזיקה הקאמרית הצ'כית. הרביעייה מופיעה בקביעות בצ'כיה וברחבי העולם. סיורי הקונצרטים שלה הביאו אותה לארבע יבשות, בכלל זה לגרמניה, שוויץ, אוסטריה, צרפת, לוקסמבורג, מונקו, ספרד, איטליה, בלגיה, בריטניה, אירלנד, הונגריה, סלובקיה, בולגריה, ארה"ב, קנדה, ברזיל, יפן וקוריאה הדרומית. בשנים האחרונות הופיעה, בין היתר, באולם וויגמור בלונדון, ב-Cité de la musique בפריז, בספריית הקונגרס בוושינגטון, בסדרת שניידר בניו יורק, בהיכל האמנויות במונטריאול ובפסטיבל האביב בפראג. הרפרטואר שלה כולל יותר מ-200 יצירות מאת מלחינים מובילים רבים, כולל מוזיקה עכשווית. הקלטותיה הרבות שיצאו מאז 2007 בחברת ההקלטות הצרפתית Praga Digitals, כוללות את מכלול הרביעיות של דבוז'ק, וכן רביעיות של זמלינסקי, שוברט, מנדלסון, היידן, מוצרט, בטהובן, יוזף סוק, יאנאצ'ק, גלזונוב ועוד. בשנים האחרונות היא מקליטה לחברת ההקלטות הבלגית Evil Penguin, ובמסגרת זו ראו אור עד כה שלושה אלבומים מיצירות ברטוק, דוחנני, סמטנה ושוברט. הקלטותיה הרבות זכו לשבחי הביקורת הבינלאומית במגזינים חשובים כדוגמת הסטראד, גרמופון, דיאפזון ופאנפרה. הרביעייה החלה את דרכה בקונסרבטוריון של פראג ובאקדמיה לאמנויות הבמה בפראג, בהדרכת חברי הרביעיות הצ'כיות הנודעות – טאליך, פראג, קוציאן ופראז'אק. בין השנים 2005-2008 למדה בהדרכת וולטר לוין (רביעיית לה-סאל) ויוזף קלוזון (רביעיית פראז'אק). כיום מוזמנת הרביעייה לעיתים קרובות להנחות כיתות אמן ברחבי העולם.

בביקורה הראשון בישראל תבצע הרביעייה תכנית המשלבת בין פסגות הרפרטואר הרומנטי האוסטרו-גרמני, לבין מוזיקה צ'כית המשקפת את שורשיה התרבותיים ויצירה ישראלית, כמחווה לציון 80 שנה לייסוד הקונסרבטוריון. 

בוהוסלב מרטינו, שנולד ב-1890 בעיר השוק הקטנה, פוליצ'קה, בבוהמיה, קרוב לגבול מורביה, כ-180 ק"מ דרומית-מזרחית לפראג, זכה להכרה, בצדק, כאחד המלחינים הצ'כים הבולטים במאה ה-20. הוא היה מלחין פורה מאוד ולזכותו יותר מ-400 יצירות בכל ז'אנר אפשרי כמעט – אופרות, בלטים, סימפוניות, קונצ'רטי, מוסיקה קולית ומקהלתית, וכן מוסיקה קאמרית למגוון רחב של הרכבים, בכלל זה שבע רביעיות כלי קשת. המוסיקה שלו מתאפיינת בישירות ובהירות ובדחף ריתמי מלא חיים ומרץ. אף ששאב השראה מהמוסיקה העממית של בוהמיה ומורביה, הוא היה מלחין קוסמופוליטי. ב-1923 עבר לפריז, על מנת להיות חלק מהסצנה המוסיקלית החדשה שפרחה שם אז. בפריז הוא התוודע למוסיקה של דביסי ורוסל (אצלו אף למד זמן קצר), של קבוצת "השישייה" וכן ליצירתו של סטרווינסקי ולמוסיקת הג'אז. כל אלה הותירו חותם ניכר על יצירתו. כבן ארצו, דבוז'ק, וכבן זמנו, סטרווינסקי, למרטינו היה קשר מיוחד עם ארה"ב. בדומה לסטרווינסקי, הוא היגר לאמריקה ב-1941, לאחר פלישת הנאצים לצרפת. אף שהתגעגע למולדתו, הוא והמוסיקה שלו התקבלו בברכה באמריקה והוא אף היה חבר בסגל ההוראה של אוניברסיטת פרינסטון במשך חמש שנים. בשנת 1946 הוא מונה למשרת פרופסור להלחנה בקונסרבטוריון הלאומי של פראג, אך לא זכה לממש מינוי זה עקב עליית המפלגה הקומוניסטית לשלטון. אירוע פוליטי זה שם קץ לתקוותיו לשוב למולדתו. בשנת 1952 קיבל אזרחות אמריקאית. הוא לימד במכון קרטיס ולאחר מכן באקדמיה האמריקאית ברומא. את שנותיו האחרונות בילה בשווייץ. רביעיית כלי הקשת מס' 3 (H. 183), שנכתבה בפריז בשנת 1929, היא יצירה תמציתית, חריפה ווירטואוזית ביותר, המשלבת ניאו-קלאסיציזם מתחילת המאה ה-20, מקצבי ג'אז ומודרניזם, בהשפעה ברורה של הסביבה האמנותית הפריזאית של התקופה. יצירה זו, בת 13 דקות, כוללת שלושה פרקים המאופיינים בקווים עצמאיים ובכלים השונים, במשחקי גומלין עזים ואנרגטיים. הפרק המהיר הפותח כולל מרקמים דחוסים, נגינה בפריטה ונגינה עם עץ הקשת. המוזיקה חסרת מנוחה ומרמזת להשפעות ג'אז. הפרק השני, האיטי, הליבה האקספרסיבית של היצירה, הוא בעל איכות בלוזית ולירית, כאשר הוויולה מחזיקה לעתים קרובות בקו המלודי העיקרי. הפרק השלישי מספק סיום מהיר ואנרגטי ומציב אתגרים וירטואוזיים לכל ההרכב. ככלל מייצגת את מרטינו בבשלותו האמנותית.

רביעיית כלי הקשת במי מינור, אופ. 44 מס' 2, מאת פליקס מנדלסון, משנת 1837, היא מופת של אינטנסיביות מבוקרת. מנדלסון כתב אותה במהלך ירח הדבש שלו עם ססיל ז'אנרנו. בעוד שאפשר היה לצפות ליצירה מתקתקה ופסטורלית, מנדלסון מציג במקום זאת תסיסה חסרת מנוח, בסולם מינורי, וברק מתוחכם. הפרק הראשון המהיר ושופע הרגש נפתח לא בהתפרצות, אלא בגל גואה. הנושא הראשון מאופיין במנגינה מרקיעה וסינקופית בכינור הראשון, הנעה בדחף קדימה, כאילו מנסה כל הזמן לעקוף את פעימות ליבה, בעוד הקולות הפנימיים רוחשים באנרגיה חסרת מנוחה היוצרת תחושה של חרדה חסרת נשימה. יחדיו מתקבלת תחושה של דרמה עתירת סיכונים מתחת למעטה קטיפה. פרק הסקרצו המהיר הבא בהמשך מציג את החותם הטיפוסי למנדלסון – סגנון מוזיקת הפיות מ"חלום ליל קיץ". פרק זה שופע נגינת סטקטו מהירה המחייבת דיוק ושליטה וירטואוזית עצומה מכל ארבעת הנגנים, כדי לשמור על קלילות ושקיפות תוך כדי טיסה במהירות מסחררת. לאחר האנרגיה המסחררת של שני הפרקים הראשונים, פרק האנדנטה בסול מז'ור מציע אנחת רווחה לירית ורגע של הרהור כן ועדין. זהו למעשה "שיר ללא מילים" בגרסה לארבעה כלים. המנגינה הראשית מוצגת באינטימיות ווקאלית, נתמכת בליווי קולח של חלקי שש-עשרה המונע סטטיות.הפינאלה חוזר למי מינור ולטמפו מהיר, ומעצים את רוח ה"אפסיונאטו" של הפתיחה. הוא כתוב במשקל 12/8 שמקנה לו תחושה דוהרת של מחול סלטרלו או טרנטלה, או רכיבה על סוסים בליל סופה ורעם. הדחף הקצבי מתמיד והתנועה לא מרפה ודוחפת קדימה עד לקודה הסוערת אך המהודקת מבחינה מבנית. הרביעייה במי מינור מייצגת את מנדלסון בשיא כוחותיו, ומאזנת בין הכבוד העמוק של מנלסון לצורה הקלאסית לבין ההבעה הרומנטית הסוערת המובהקת. היא משלבת בין יופי, וירטואוזיות וחוויה רגשית עמוקה.

הרביעייה ברה מינור (המוכרת בכינוי "המוות והעלמה") נמנית עם היצירות הקאמריות הידועות והאהובות ביותר של שוברט. היא נכתבה ברובה במרס 1824, מיד לאחר השלמת הרביעייה בלה מינור ("רוזמונדה"). כמו במקרים רבים אחרים, שוברט לא הצליח להביא רביעייה זו לידי ביצוע פומבי בחייו ואף כשל גם בניסיונו להוציא את היצירה לאור. הוא הגיש אותה למו"ל שוט בפברואר 1828, אבל היא נדחתה ויצאה לאור רק ביולי 1831, שלוש שנים לאחר מות המלחין, על ידי יוזף צ'רני מווינה. אף ששוברט התייחס לרביעיות ברה מינור ובלה מינור, ולשמינייה שנכתבה באותו זמן, כתרגילי הכנה ל"סימפוניה גדולה", אין דבר הססני או לא מצוחצח במבנה, בסגנון ובהבעה של יצירות נפלאות אלה. למעשה, הן נמנות עם היצירות הכליות הגדולות ביותר שכתב מעודו. הרביעייה ברה מינור אף תוארה על ידי המוזיקולוג מוריס בראון כ"אחד ההישגים הנעלים בכל המוסיקה הקאמרית", ועל ידי ג'ורג' ר. מארק כ"רביעייה רבת ההשראה והמרגשת ביותר ששוברט כתב אי פעם". הרביעייה "המוות והעלמה" חושפת צד אפל וסוער באישיותו של שוברט. כל ארבעת פרקיה כתובים בסולמות מינוריים – מאפיין שאיננו מוצאים באף רביעייה אחרת של שוברט, ואף לא בסונטות, בשלישיות, בחמישיות, בסימפוניות או בשמינייה. יתר על כן, סולם רה מינור היה מזוהה בשפה המוסיקלית של התקופה עם טרגיות, סערת נפש ומאבק, כפי שניתן למצוא בכמה מיצירותיו של מוצרט (הקונצ'רטו לפסנתר ק. 466, רביעיית כלי הקשת ק. 421, האופרה דון ג'ובאני והרקוויאם), ובסונטה אופ. 31 מס' 2 של בטהובן ("הסערה"). שוברט הכיר היטב יצירות אלו, ומשמעותית העובדה שהרביעייה שלפנינו היא היצירה היחידה שכתב בסולם זה. מקור הכינוי "המוות והעלמה" הוא בשימוש שעושה שוברט בנושא משירו בשם זה משנת 1817 כבסיס לסדרת ואריאציות בפרק השני של הרביעייה. בשיר, הכתוב לפואמה מאת מתיאס קלאודיוס, קורא המוות לעלמה צעירה. היא מתחננת בפניו להניח לה, אך הוא מתעקש וטוען כי חיבוקו מרגיע, כמו שינה. קל להניח כי בעת כתיבת הרביעייה המחשבה על מוות מנחם העסיקה את המלחין שידע כי מחלתו חשוכת מרפא ומותו קרב. אולם, גם אם ייאושו וסבלו של שוברט באים לידי ביטוי באינטנסיביות הקודרת של הרביעייה שלפנינו, באותה עת היא גם ביטוי לכך שיצירתיותו לא נפגעה וליכולתו להתעלות לכדי הישג מוסיקלי אדיר גם בשעתו הקשה. הפרק הראשון, אלגרו, פורץ במחווה תקיפה ודרמטית מאוד בת חמישה צלילים, המוכרזת על ידי ארבעת הכלים, ומבוססת על מוטיב מלא פוטנציאל ומשמעות במקצב שלשונים. מוטיב זה מזכיר במידת מה את המוטיב הפותח את הסימפוניה החמישית של בטהובן, וכמוהו מייצג לדעת המוזיקולוג ג'ק ווסטראפ "לא קבלה של צער העולם, אלא התרסה". ואכן, העוצמה המוטיבית והמקצב הנמרץ של מחוות פתיחה זו מהדהדים לאורך הפרק כולו בזעם, באופן המעיד על השפעתו העמוקה של בטהובן על שוברט. הפרק השני, איטי עם תנועה, בסול מינור, נשמע בתחילה פשוט לכאורה, אך מתגלה כמרכז כובד רגשי נוסף ביצירה אדירה זו. סר ג'ורג' גרוב, המלומד בן המאה ה-19 אשר תרם תרומה חשובה לגילוי המוסיקה של שוברט, תאר פרק עמוק הבעה זה כ"דבר הפואטי ביותר, העצוב ביותר והמוסיקלי ביותר בעולם". לאחר שני פרקים כה עוצמתיים, פרק הסקרצו עשוי להראות כמעט קל משקל, כיוון שהוא קצר מאוד, אך הוא שב לרה מינור ולהלך הרוח הנוקב, המתוח והאנרגטי של הפרק הראשון ולאותה עוצמה, עם מקצביו הסינקופיים שאינם מרפים ועם הבעתו חסרת המנוחה. חטיבת הטריו האמצעית מספקת הפוגה מתוקה זמנית. הפרק האחרון, שהוראתו "מהר מאוד", דוהר קדימה במשקל 6/8. יש שתארו פרק זה כרדוף מוות, והצביעו על כך שהנושא הראשי שלו כתוב כטרנטלה, מחול שיגעון ומוות איטלקי עתיק.