אדם גולקה (פולין/ארה"ב)

סדרת הפסנתר

אופקים חדשים

בטהובן סונטה לפסנתר מס' 24 בפה-דיאז מז'ור, אופ. 78, "לתרזה"
יחזקאל בראון "פגישות בערפל" ו"מראות ים" – מתוך "נופים זרים"*
ברהמס סונטה לפסנתר מס' 2 בפה-דיאז מינור, אופ. 2
שנברג שלושה קטעי פסנתר, אופ. 11
שופן 12 אטיודים, אופ. 25

* יצירתו של יחזקאל בראון מבוצעת לכבוד שנת ה-80 לייסוד הקונסרבטוריון – בראון נמנה עם סגל ההוראה בקונסרבטוריון בשנות ה-50 כמורה לתיאוריה.

בתמיכת המכון הפולני תל אביב

קונצרט מקדים בביצוע אמרי זכרוביץ', תלמיד פסנתר בקונסרבטוריון בכיתתו של רון טרכטמן, יערך בשעה 10:45, באולם רן ברון.

Friday, 29.5.26, 11:30

Adam Golka (Poland/U.S.A.)

New Horizons

Beethoven: Piano Sonata No. 24 in F-sharp major, Op. 78, à Thérèse
Schoenberg: Drei Klavierstücke ("Three Piano Pieces"), Op. 11
Brahms: Piano Sonata No. 2 in F-sharp minor, Op. 2
Yehezkel Braun: "Encounters in a Mist" and "Seascapes" – from Strange Landscapes
Chopin: 12 Études, Op. 25

Supported by the Polish Institute Tel-Aviv

סדרת הפסנתר בעונה זו מציגה כמה מהפסנתרנים שנבחרו לאורך השנים להשתתף בתכנית היוקרתית Building Bridges שייסד סר אנדראש שיף בשנת 2014. הפסנתרן הפולני-אמריקאי, אדם גולקה, זוכה הפרס הראשון בתחרות הפסנתר הבינלאומית בשנגחאי ופרס גילמור. בהזמנת אנדראש שיף, הופיע ברסיטלים בטונהאלה בציריך ובפסטיבל הפסנתר רוהר. כמו כן, הופיע ברסיטלים בקונצרטחבאו באמסטרדם, באולם אליס טאלי בניו-יורק, באולם מוסאשינו בטוקיו, באולם נקאנושימה באוסאקה, בפריז, בברלין ובאולמות רבים אחרים באירופה ובארה"ב. הופיע כסולן עם עשרות תזמורות, בהן תזמורת ה-BBC הסקוטית, הפילהרמונית של ורשה, הפילהרמונית של שנגחאי, כמו גם התזמורות הסימפוניות של סן פרנסיסקו, אטלנטה, יוסטון, דאלאס, מילווקי, אינדיאנפוליס, ניו ג'רזי וסן דייגו. הקלטותיו לחברת First Hand Records הלונדונית כוללות מיצירות בטהובן, שומאן וברהמס. אלבומו האחרון שיצא החודש כולל יצירות של מגוון מלחינים שהושפעו משופן. למד אצל ליאון פליישר בקונסרבטוריון פיבודי והשתלם בהדרכה פרטית אצל אלפרד ברנדל, ריצ'רד גוד, מאריי פראהיה, פרנץ רדוש ואנדראש שיף.

הסונטה לפסנתר בפה-דיאז מינור, אופ. 78, הושלמה על ידי בטהובן ב-1809, ארבע השנים אחרי קודמתה, הסונטה המפורסמת המכונה "אפאסיונטה", והיא שונה ממנה בתכלית ואף מוכרת הרבה פחות ממנה, מעין פנינה נסתרת במכלול הסונטות של המלחין. זו יצירת תמציתית ולא יומרנית, שופעת קסם, הכתובה בשני פרקים בלבד. זו גם היצירה היחידה שכתב בטהובן בסולם הלא שגרתי – פה-דיאז מזור. הפרק הראשון הוא אחד הפרקים הליריים ביותר שהוציא בטהובן תחת ידיו ונושאו הראשי מזכיר לרגעים את שוברט. הפרק השני נמרץ ותזזיתי ושופע הומור. הסונטה מוקדשת לרוזנת תרזה פון ברונסוויק, שנחשבה בעבר כאחת המועמדות לדמות "האהובה הנצחית" האלמונית של בטהובן. זו הייתה אחת הסונטות האהובות על המלחין, ונראה שהייתה לה משמעות מיוחדת עבורו.

יחזקאל בראון (1922-2014), חתן פרס ישראל למוזיקה, נמנה עם המלחינים הבולטים, הפוריים והרב גוניים ביותר בישראל. הוא נולד בברסלאו, גרמניה (כיום ורוצלב, פולין), אך כשהיה בן שנתיים משפחתו השתקעה בישראל. ההחלטה להיות מוזיקאי מקצועי גמלה בליבו לאחר מלחמת העצמאות. הוא למד באקדמיה הישראלית למוזיקה, ולאחר תום לימודיו החל ללמד בה. בד בבד עם לימודיו, החל להורות מוזיקה בסמינר הקיבוצים וגם בקונסרבטוריון של האקדמיה הישראלית למוזיקה בתל אביב. לאחר שנים מספר, החל להורות גם במדרשה למחנכים למוזיקה. בשנת 1966 צורפה האקדמיה לאוניברסיטת תל אביב, ואז קיבל יחזקאל בראון דרגת מורה בכיר ולאחר מכן מינוי של פרופסור חבר ואחריו מינוי של פרופסור מן המניין, עד לשנת 1989, שבה פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס. בשנת 1975 למד שירה גרגוריאנית במנזר סולם הבנדיקטיני בצרפת מפי האב דום ז'אן קליר ושב לשם בשנים הבאות לעבודת מחקר. תוך כדי עבודתו באקדמיה למוזיקה, השלים תואר שני במחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב, בדגש על הלשונות יוונית ורומית. ביצירתו ניכרת נטייה נאו-קלאסית בולטת, לצד השפעות של מוסיקה מסורתית, יהודית ומזרח תיכונית. הגורם השליט בכל יצירותיו הוא מלודיה יפה וקומוניקטיבית, צורה קלסית בהירה, הרמוניה מודאלית או טונאלית עשירה. היצירה "נופים זרים" משנת 1981 היא סוויטה של 7 קטעי אופי המציגים, במסורת הרומנטית, שילוב בין נופים ומראות חיצוניים לבין הלכי רוח פנימיים. מתוכה נאזין הפעם לשני קטעים נבחרים – הקטע השני, "פגישות בערפל", עושה שימוש רב בדוושת ההדהוד היוצרת את אפקט הערפל סביב הדמויות הצליליות המוטחות אל פני השטח ומעומתות בתחושת זרות ואי בהירות. הקטע הרביעי, "מראות ים", שופע גלים ארפג'יים הגואים ממעמקי המקלדת מתוכם צצים ומגיחים שברי קווים מלודיים השבים וטובעים בים הצלילים בטרם יצליחו להתגבש לכדי קו מלודי שלם.

שלוש הסונטות לפסנתר של ברהמס נמנות עם יצירותיו המוקדמות ביותר שיצאו לאור. הסונטה מס' 2 בפה דיאז מינור, משנת 1852, היא המוכרת והמבוצעת פחות מבין השלוש, אך היא מטרימה מבחינות רבות את סגנונו המאוחר. על אף מספרה, היא נכתבה למעשה שנה לפני הסונטה הראשונה, אך פורסמה אחריה ונשלחה למו"ל עם המלצה של רוברט שומאן. שומאן כבר שיבח את ברהמס בהתלהבות מוקדם יותר, והסונטה נראית כמאמץ להרשים, עם דרישותיה הטכניות ואופייה הדרמטי ביותר. הסונטה השנייה, שהוקדשה לקלרה שומאן, כוללת שילוב של אלמנטים קלאסיים ורומנטיים: פראזות ברורות נקיות המזכירות את בטהובן מצד אחד, וצליל סימפוני גדול האופייני ליצירותיו המאוחרות יותר של ברהמס, מצד שני. הפרק הראשון הוא פרק דרמטי הכתוב בצורת הסונטה המסורתית. הפרק השני הלירי כתוב בצורת נושא ווריאציות, ומבוסס על השיר הגרמני מימי הביניים "Mir ist leide". הפרק השלישי, סקרצו עם טריו, נפתח בנושא כמעט זהה לזה של הפרק השני, אך כעת בהלך רוח אנרגטי, פראי כמעט. הפרק המסיים נפתח במבוא איטי מלא פאתוס ומשלב בהמשכו תחושה של מאבק הירואי ותקווה.

שלושת קטעי הפסנתר של ארנולד שנברג, אופ. 11 (1909) הם אבן דרך בהתפתחות המוזיקה הא-טונלית, המסמנים סטייה משמעותית מהטונאליות המסורתית. נהוג להתייחס אליהם כיצירה הראשונה בה זנח שנברג סופית את השרידים האחרונים של הטונאליות שעוד ליוו אותו ביצירותיו המוקדמות. קטעים אלה, ובמיוחד הראשונה, מאופיינות בשימושן ב"אטונליות חופשית", תוך הימנעות ממבנים הרמוניים ומלודיים מסורתיים ושימוש נרחב בכרומטיקה בה ניתן עוד לזהות הד רחוק ליצירותיהם המאוחרות של ליסט וברהמס. על אף הויתור על הטונאליות, כל אחד מהקטעים לכיד וקוהרנטי ומבטא הלכי רוח ומהלכים רגשיים ברורים הפורצים במעין "זרם תודעה" אקספריוניסטי. על אף הוויתור על הטונאליות המחזור בנוי באופן קלאסי, כאשר הקטע הראשון הראשונה דומה לפרק בצורת סונטה, הקטע האמצעי איטי והקטע החותם סוער.

24 האטיודים של שופן התפרסמו בשני קבצים: 12 האטיודים אופ. 10 נכתבו בין 1829 ל-1832 והתפרסמו ב-1833, בהקדשה לליסט; 12 האטיודים אופ. 25 נכתבו בין 1833 ל-1836 והתפרסמו ב-1837, בהקדשה למאהבת של ליסט, הרוזנת מארי ד'אגו. שלושה אטיודים נוספים נכתבו ב-1839 במסגרת ספר הדרכה לפסנתר של מושלס, ופורסמו ללא מספר אופוס. האטיודים של שופן נחשבים עד היום לדוגמאות המשמעותיות ביותר בז'אנר ייחודי זה. במכתב מסתו 1829 ציין שופן כי כתב תרגיל "בסגנונו שלו". אכן, תהום גדולה מפרידה בין הישגיו של שופן לבין האטיודים היבשים הרבה יותר של קודמיו (בייחוד מושלס, צ'רני והומל). בעוד מלחינים-פסנתרנים רבים במאה ה-19 כתבו אטיודים מתוך כוונה דידקטית ליצור תרגילים של טכניקה לשמה ושל מיומנויות מקלדת בסיסיות, כוונתו של שופן היתה שונה. האטיודים שהוא כתב הם יצירות המציגות שפע אינסופי של מרקמים, הלכי-רוח וצבעים לחקירה. אלה הן יצירות המיועדות לאולם הקונצרטים, שמטרתן המשנית היא פיתוח מיומנויות פסנתר מתקדמות. כל אטיוד נפתח בתבנית פסנתרנית המתמידה בהמשכו ומציבה בעיה טכנית ספציפית, אך מתוך אמצעים טכניים מוגבלים אלה הצליח שופן ליצור פואטיקה מוסיקלית בגאונת יצירתית. כמכלול, 24 האטיודים מציגים כמעט את כל ההיבטים של הטכניקה הפסנתרנית ושל ההבעה. בקונצרט הפעם נאזין ל-12 האטיודים, אופ. 25.

"Brilliant technique and real emotional depth" (The Washington Post)

“This was a performance not to dazzle, but to draw you into a world of intimate beauties.” (Dallas Morning News)

“In Golka’s hands, the work was stunning, a revelation of the composer’s soul.” (Chicago Sun-Times)

"This was playing with dramatic flair and conviction, bold yet musical." (Wall Street Journal)