בוריס גילטבורג זוכה לשבחים חובקי עולם כפרשן רגיש, מעמיק וכובש. הוא מופיע בקביעות ברסיטלים באולמות הקונצרטים היוקרתיים בעולם, בכללם הקונצרטחבאו באמסטרדם, אולם קרנגי בניו-יורק, האלבפילהרמוני בהמבורג, הקונצרטהאוז בווינה, אולם וויגמור, מרכז ברביקן ומרכז סאות'בנק בלונדון, הרודולפיניום בפראג, Flagey ו-BOZAR בבריסל, הלידרהאלה בשטוטגרט, הטונאלה בדיסלדורף, אגודת המוסיקה הקאמרית של פילדלפיה ועוד. עבד עם תזמורות מובילות רבות ברחבי העולם, בהן תזמורת פילהרמוניה, הפילהרמונית של לונדון, תזמורת ה-BBC, התזמורת הלאומית של צרפת, הפילהרמונית של בריסל, Residentie Orkest האג, הפילהרמונית הצ'כית, הפילהרמונית של אוסלו, הפילהרמונית המלכותית של ליברפול, הפילהרמונית של דרזדן, התזמורת הסימפונית NHK, תזמורת סנטה צ'צ'יליה ברומא, עם מנצחים ידועי שם, בהם קיריל פטרנקו, וסילי פטרנקו, סקארי אוראמו ועוד. מרבה להקליט, ומאז 2015 חתום בחוזה בלעדיות בחברת נקסוס, במסגרתו ראו אור שורת הקלטות שזכו לשבחים, בכלל זה פרס אופוס קלאסיק ופרס דיאפזון ד'ור. הקלטת מכלול הסונטות של בטהובן בביצועו זכתה לציון חמישה כוכבים ולשבחים במגזין המוסיקה של ה-BBC. הוא אף הקליט את מכלול הקונצ'רטי של בטהובן עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית של ליברפול בניצוח וסילי פטרנקו. בשנים האחרונות הקדיש עצמו לחקירה אינטנסיבית של מכלול היצירות לפסנתר של רחמנינוב ושל ראוול.

תכנית הרסיטל כוללת ארבע יצירות שנכתבו כולן בהשראה, ישירה או עקיפה, של מקורות ספרותיים.

הבלדה הראשונה, שנכתבה בין השנים 1831-1835, נמנית עם יצירותיו הידועות והאהובות ביותר של שופן. היא נכתבה, ככל הנראה, בהשראת הפואמה "קונרד וולנרוד" מאת המשורר הפולני הגדול, אדם מיצקייביץ'. אף שהוצעו לבלדה זו פרשנויות תכניתיות שונות, קרוב לוודאי שהיא אינה תיאור תכניתי של הפואמה של מיצקייביץ', אלא ביטוי של רגשות העולים ממנה, בייחוד של המאבק בין האהבה לכוחות האופל. היא נעה בין מלנכוליות נוגה, לבין התפרצויות עוצמתיות של להט ותשוקה, עד לסיום הטרגי.

הסונטה בסי מינור של ליסט, מיצירות המופת הגדולות והמאתגרות ביותר לפסנתר בכל הזמנים. הסונטה הכבירה, שמבוצעת ברצף אחד של כחצי שעה, נחשבת ליצירתו הגדולה ביותר של ליסט לפסנתר ואחת מהיצירות החשובות ביותר ברפרטואר לפסנתר. בשל אופייה הדרמטי מאוד יוחסו ליצירה פרשנויות תכניתיות, בייחוד על רקע אגדת פאוסט, אליה ליסט נמשך באופן מיוחד. ליסט החל לעבוד עליה ב-1849, השלימה ב-2 בפברואר 1853 והקדיש אותה לרוברט שומאן, אשר 15 שנים מוקדם יותר הקדיש לליסט את הפנטזיה הגדולה שלו לפסנתר, אופ. 17. בסונטה זו הביא ליסט לכדי שלמות את הצורה ששוברט ניסה לראשונה לפתח בפנטזיית הנודד שלו  – הטמעה של הסונטה בת ארבעת הפרקים לתוך יצירה ענקית בפרק אחד עם כמה חטיבות פנימיות. את הלכידות של החטיבות הפנימיות משיג ליסט בסונטה שלו באמצעות טכניקת הטרנספורמציות התמטיות המתמידות עימה הוא מזוהה. אולם, כוח המשיכה של היצירה טמון לא רק בהיבטיה הצורניים. היא שופעת אפקטים וירטואוזיים, התפרצויות דרמטיות, קטעים שירתיים ומדיטטיביים עמוקי הבעה ווריאנטים מרתקים של החומרים המוטיביים הבסיסיים. למאזין היא מספקת מסע רגשי כובש וסוחף.

הבלט "רומיאו ויוליה", על פי המחזה מאת שייקספיר, הוא כיום אחת מהיצירות האהובות ביותר של פרוקופייב. הוא נכתב ב-1934-35, אך עד להפקת הבכורה שלו, ב-1938, ערך פרוקופייב מהמוסיקה שתי סוויטות סימפוניות וסוויטה לפסנתר, אשר התקבלו היטב על ידי הקהל. בהתאם לתפקיד של היצירה כמוסיקה לריקוד, השפה הטונאלית שלה פשוטה יחדית, ומזכירה לפרקים את המרקמים השקופים של "הסימפוניה הקלאסית", אם כי היא כוללת את סימני ההיכר של פרוקופייב – שילוב בין כשרון מלודי לירי שופע לבין עוקצנות וחריפות, סטיות מהירות לסולמות רחוקים, שיטוטים הרמוניים מפתיעים החוזרים לבסוף לסולם הבית ומהלכים מלודיים בלתי צפויים תוך שמירה. הסוויטה לפסנתר כוללת 10 קטעים שאינם צמצום של הגרסה התזמורתית גרידא, אלא סצנות צליל שנכתבו מחדש מתוך תפיסה פסנתרנית, תוך מחשבה על ידיו של פסנתרן וירטואוז. מתוך הסוויטה יבוצעו בקונצרט זה ארבעה קטעים: יוליה כילדה, מונטגיו וקפולט (המחול המפורסם ביותר מהבלט), מרקוציו ורומיאו ויוליה לפני פרדה.

תכנית הקונצרט, ועימה הסדרה כולה, תחתם ביצירתו הווירטואוזית והמונומנטאלית של ראוול, "גספאר של הלילה", משנת 1908. גספאר נמנית עם היצירות המקוריות, עתירות הדמיון, הציוריות והקשות ביותר בספרות הפסנתר. ראוול תיאר יצירה סוריאליסטית זו כ"שלוש פואמות רומנטיות, טרנסצנדנטיות מבחינה וירטואוזית" והודה כי שאף להתעלות מבחינת הקושי הטכני אפילו על הפנטזיה "איסלמיי" של בלקירייב, הידועה כאחת היצירות הקשות ביותר לפסנתר. ראוול התבסס ביצירה זו במידה רבה על סגנון הפסנתרנות המבריק של פרנץ ליסט על מנת לממש את שאיפתו. הפסנתרן הצרפתי הגדול, אלפרד קורטו, כינה את היצירה "אחת הדוגמאות המדהימות ביותר לכושר המצאה בתחום המוסיקה הכלית שנהגתה אי פעם". ואכן, מדובר ביצירה מיוחדת במינה. את ההשראה לכתיבתה שאב ראוול מהפואמות הציוריות והמקאבריות, שהתפרסמו תחת אותה כותרת ב-1842, פרי עטו של המשורר הצרפתי הרומנטי, אלואיזיוס ברטראן. ברטראן טען כי סיפורי רוחות ימי-בינייים אלו נלחשו באוזניו בלילה על ידי השטן, גספאר, ונכתבו בעקבות יצירות האמנות של קאיו ורמברנדט. מקורות ההשראה הפואטיים והחזותיים מוצאים ביטוי מושלם ביצירתו של ראוול, הממזגת בין טקסט, דימויים ומוסיקה. כהקדמה לכל אחד מן הפרקים ביצירה קבע ראוול ציטוט מאחת הפואמות, אך אין לנסות לפרש את המוסיקה כתיאור תוכניתי שיטתי של הטקסט. המוסיקה של ראוול סוחפת את המאזין אל תוך עולם חלומות אפל, אך ברור, של דימויים מכושפים, מקאבריים וגרוטסקיים. שטף תבניות מהירות הנעות על פני כל המקלדת, תבניות צליל צבעוניות ודחוסות, שימוש מתוחכם ווירטואוזי בדוושות, ניואנסים אינסופיים של עוצמה וגוון – כל אלה משמשים את ראוול ליצירת העולם הצלילי התואם את רוח הפואמות, ומציבים בפני הפסנתרן אתגר אדיר בהיבטים הטכניים והפרשניים גם יחד. הפרק הראשון, "אונדין", נקרא על שמה של נימפת המים היפיפייה, המפתה גברים לממלכתה המכושפת באמצעות שירתה. אווירה קודרת של שממה ואימת רפאים אופפת את הפרק השני, "הגרדום". הפרק "סקארבו", אחד הפרקים הווירטואוזיים ביותר בכל ספרות הפסנתר, מתאר גמד לילי זדוני, בלתי צפוי, המופיע, מגחך, מטיל אימה, לובש ופושט צורה ואז נעלם ללא עקבות כמכת ברק.

"Giltburg gave us a truly great piano recital…a huge spectrum of expressive nuances and technical skills…Giltburg gives meaning to every note without a hint of mannerism…a tonal intimacy that hardly lets you breathe…a truly great piano recital that will have left its mark on everybody present" (Stuttgarter Zeitung)

"Titanic…Giltburg had enormous reserves of firepower – and of musing poetry, too – to open up whole worlds of feeling and imagination… his playing held us in thrall… He made me listen to the music afresh… The audience’s reaction was fervent and impassioned, and rightly so." (Seen and Heard International)

"Absolutely phenomenal… phrased to perfection… thrillingly virtuosic… This was a top-drawer reading" (Edinburgh Music Review)

"A coherent and epic recital that won’t be surpassed in 2024" (The Arts Desk)

"Boris Giltburg… displays such vivacity at the keyboard that it’s still not easy to relax" (The Times)