סיון סילבר וגיל גרבורג פסנתר בארבע ידיים
קונצרט מקדים בביצוע אריאל ולדמן, תלמיד פסנתר בקונסרבטוריון בכיתתו של רון טרכטמן, יערך בשעה 10:15, באולם רן ברון.
סדרת הפסנתר מוקדשת העונה לציון יום הולדתו ה-90 של פרופ' אריה ורדי, מבכירי המוזיקאים בישראל, חתן פרס ישראל, המוכר מזה שנים כאחד מגדולי המורים לפסנתר בעולם, אך נמנה גם עם הבוגרים הוותיקים ביותר של הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה. בסדרה יתארחו כמה מתלמידיו הבולטים של פרופ' ורדי, המככבים כיום על הבמות ברחבי העולם: דואו הפסנתר סילבר-גרבורג, איליה אובצ'רנקו (אוקראינה), קווין צ'ן (קנדה), אלכסנדר גבריליוק (אוקראינה-אוסטרליה), אלון קריב, יאול אום סון (קוריאה הדרומית) ואלון גולדשטיין.
לכל התכניות בסדרה ולרכישת מינוי לחצו כאן.
תוכנית קונצרט זה, בביצוע דואו סילבר-גרבורג מציעה מסע מרהיב, עוצמתי וניגודי אל אחד המדיומים האינטימיים, הווירטואוזיים והעשירים ביותר ברפרטואר המוזיקלי – פסנתר בארבע ידיים. כאשר שני פסנתרנים חולקים מקלדת אחת בת 88 קלידים, גבולות הכלי מתרחבים; האינטימיות הקאמרית והמגע האישי פוגשים נפח תזמורתי אדיר, ודורשים משני המבצעים להפוך לגוף רגשי, נשימתי וקצבי אחד. תוכנית הקונצרט מעמידה במרכזה התנגשות קוטבית, מרתקת ועוצרת נשימה בין שני עולמות אסתטיים מנוגדים בתכלית: הניגוד החריף בין היופי המעודן והקולח, המלנכוליה והפיוט הלירי של פרנץ שוברט בשיא תפארתו הווינאית הרומנטית; לבין האנרגיה הפראית הפולחנית, חשופת-העצבים והמהפכנית של איגור סטרווינסקי והמודרניזם הרוסי. העמדת שניהם על גבי מקלדת אחת חושפת את מנעד היכולות הטוטאלי של הפסנתר – מכלי של לחישה, פיוט ושירה קאמרית אינטימית, ועד למנוע הקשה תזמורתי, יצרי וסוער.
הפנטזיה בפה מינור מאת פרנץ שוברט היא אחת מיצירות המופת המרגשות, העמוקות והכנות ביותר ברפרטואר הקלאסי כולו, והפסגה הבלתי-מעורערת של המוזיקה לפסנתר בארבע ידיים. היצירה נכתבה בחודשים הראשונים של שנת 1828 – שנת חייו האחרונה והפורייה באופן יוצא דופן של המלחין – והוקדשה לתלמידתו ואהבתו הבלתי-מומשת, הרוזנת קרולין אסטרהאזי. עובר לכל אורכה חוט שני של תחושות אבל, געגוע ופרידה. שוברט לקח את מדיום הנגינה בארבע ידיים, שנתפס עד אז בעיקר כבילוי סלוני חברתי וקל דעת, והפך אותו למרחב של וידוי אינטימי קורע לב, שבו שני פסנתרנים החולקים מקלדת אחת הופכים לגוף רגשי אחד, הנושם שפה הרמונית עשירה, מלנכולית ומלאת פיוט. היצירה בנויה במבנה רציף וסוחף של ארבעה פרקים הקשורים זה בזה ללא הפסקה, כשהם פורשים דרמה אנושית ונפשית יוצאת דופן. היא נפתחת בנושא הראשון המפורסם – מנגינה זורמת, אצילית ורדופת געגוע בפה מינור, המהדהדת כקינה חרישית מעולם אחר. מתוך הרוגע הנוגה הזה, המוזיקה פורצת אל פרק שני (Largo) דרמטי, נוקב ותובעני, המאופיין במקצבים מנוקדים ועוצמה כמעט בארוקית. הפרק השלישי הוא סקרצו (Allegro vivace) תזזיתי, שנון וחד, המביא עמו נחשול אנרגיה צבעוני וקצבי, לפני שהיצירה מגיעה לשיאה בפינאלה סוער – פוגה כפולה מורכבת וגאונית המפתחת את המוטיבים הקודמים. בצעד אמנותי מבריק ומצמרר, שוברט עוצר את הסערה הקונטרפונקטית ומשיב בסיום את נושא הפתיחה המקורי, השוקע אל תוך אקורד סיום חרישי, מוחלט וטרגי. האזנה לפנטזיה מעניקה לקהל חוויה רגשית טוטאלית, המותירה את המאזינים נרגשים מול הזיקוק המופלא של היופי, העצב וההשלמה. עבור שני המבצעים על ספסל הפסנתר הבודד, זוהי פסגה אמנותית ותקשורתית מן המעלה הראשונה. היצירה תובעת כוריאוגרפיה עדינה של ארבע ידיים במרחב מצומצם, איזון דינמי דק הבחנה בין הקולות השונים, והקשבה הדדית הממזגת שתי נפשות לכדי הבעה מוזיקלית אחת, חמה ופועמת.
המארש מס' 2 בסול מינור, מתוך קובץ "ששת המארשים הגדולים" (ד. 819), הוא מופת מרהיב ליכולתו המופלאה של שוברט להפוך סוגה פופולרית ושימושית כמו המארש ליצירת אמנות עמוקה, דרמטית ובעלת נפח תזמורתי. היצירה, שנכתבה בקיץ 1824 בעיירה ז'ליז, בעת ששוברט שימש כמורה למוזיקה של בנות משפחת אסטרהאזי, מדגימה כיצד מדיום הנגינה בארבע ידיים שימש עבורו מעבדה ניסיונית עשירה של צבעים, מקצבים ומרקמים. בבחירה בסולם סול מינור – סולם הטעון באופן מסורתי במתח, בדרמה ובמלנכוליה אצילית – מעניק שוברט למארש אופי חגיגי-קודר ומלא הוד, הרחוק שנות אור מהקלילות המצעדית השגרתית. היצירה בנויה במבנה המארש המסורתי עם חטיבת טריו מרכזית, תוך שימוש במקצב מניע, עיקש ומדויק המלווה אותה מצעדיה הראשונים. הנושא הראשי בסול מינור נפתח בהצהרה דרמטית, מנוקדת ורבת עוצמה, הנבנית מתוך ניגודים חריפים בין פראזות תקיפות ואקורדים מלאים לבין תשובות מלודיות שבריריות וחרישיות. הלב הלירי של היצירה נחשף בחטיבת הטריו המנוגדת, המעבירה את המאזינים באחת אל סולם מז'ורי מלטף, זורם ופיוטי, המשרה נחמה וחמימות פסטורלית בטרם החזרה הסוערת אל נושא המארש המינורי. המארש הסוחף, האנרגטי ורב ההוד, מציג את השנינות והעושר המלודי השוברטי במיטבו, תוך מעברים בין עוצמה תזמורתית כמעט-סימפונית לבין עידון קאמרי אינטימי.
הווריאציות בלה-במול מז'ור הן מפסגות היצירה הקאמרית של שוברט לפסנתר בארבע ידיים, ומדגימות את גאוניותו המלודית והמבנית בשיא פריחתה. היצירה שנכתבה בקיץ 1824 במעון הקיץ של משפחת אסטרהאזי בז'ליז (במקביל למארשים של ד' 819), נחשבת לאחת מיצירות הווריאציה המופתיות והשלמות ביותר בעידן הרומנטי. שוברט לקח נושא מקורי, קליל לכאורה אך מלא אצילות ופיוט, והפך אותו למסע הרמוני וצבעוני עשיר, המפגין תחכום קונטרפונקטי מבריק לצד עומק הרגש השוברטי האופייני. היצירה מורכבת מנושא זורם וחינני ושמונה ווריאציות מרהיבות, החוקרות מנעד רחב של מצבי רוח, מרקמים וצבעים. שוברט אינו מסתפק בשינויים קישוטיים בלבד, אלא מפרק ובונה מחדש את הנושא: מווריאציות מהירות, וירטואוזיות וסוערות, דרך קטעים פוליפוניים סבוכים המפגינים שיח קונטרפונקטי מעמיק, ועד לפרק הלירי והאינטימי בסולם המינור – הלב המהורהר והנוגע ללב של היצירה. בסיום (Allegretto במצעד סוער), שוברט מוביל לשיא אנרגטי, חגיגי וקולח, המצעיד את שמונה הידיים-על-המקלדת אל חתימה קורנת ומרוממת נפש. היצירה העשירה, המעודנת והסוחפת, חושפת את היכולת המופלאה של שוברט למתוח קווים ליריים ארוכים בתוך מבנה צורני הדוק, ומחייבת את המבצעים לדיוק בהעברת הקווים המלודיים בין הנגן העליון (Primo) לנגן התחתון (Secondo), לאיזון דינמי דק במרקמים הדחוסים, ולהקשבה הדדית טוטאלית שהופכת את שמונה האצבעות החולקות מקלדת אחת לחגיגה צבעונית ושלמה.
"פולחן האביב" מאת איגור סטרווינסקי היא היצירה שהרעידה את יסודות המוזיקה המערבית במאה ה-20 ושלחה נחשולי מהפכה אל עולם האמנות כולו. העיבוד לפסנתר בארבע ידיים, שסטרווינסקי התקין בעצמו בשנת 1913 במקביל לתזמור הסימפוני (ואף ניגן אותו בביצוע ביתי מיתולוגי לצד קלוד דביוסי), איננו רק "סקיצה" או כלי עבודה חלופי – אלא יצירת מופת עצמאית, חשופה ועוצמתית מאוד. הפשטת התזמורת הענקית והתרגום שלה אל 88 הקלידים של הפסנתר הבודד מבודדים את מהותה הראשונית של היצירה: מקצב פראי, פולחני, יצרי וחסר רחמים, המציב את הפסנתר במרכז ככלי הקשה מונומנטלי ורב-עוצמה. הגרסה בארבע ידיים דוחסת את הדרמה הפולחנית והמיתולוגית של רוסיה הפגאנית אל תוך המרחב האינטימי של המקלדת. מצלול היצירה פורץ גבולות: החל מהפתיחה הפיוטית והמסתורית של "סגידה לאדמה", דרך המקצבים המרוסקים והאקורדים הדיסוננטיים הדוחפים קדימה ב"ריקודי הנערות", ועד לפינאלה המצמרר וחסר הנשימה של "מחול ההקרבה". היעדר צבעי כלי הנשיפה והמיתר של התזמורת אינו מחליש את היצירה, אלא להיפך – הוא מעצים את הארכיטקטורה הריתמית, מחדד את הניגודים ההרמוניים הבוטים ומייצר מתח אקוסטי אדיר, שבו ארבע הידיים הופכות ל"תזמורת הקשה" אנושית אחת. האזנה ל"פולחן האביב" בגרסת הפסנתר בארבע ידיים מעניקה לקהל חוויה מלהיבה, חשופה ומחשמלת, המאפשרת לראות ולחוות מקרוב את הפיזיקליות והאנרגיה הגולמית של היצירה בזיקוקה הטהור ביותר. עבור שני הפסנתרנים החולקים את אותו הספסל, זוהי אחת הפסגות התובעניות, הווירטואוזיות והאקרובטיות ביותר ברפרטואר הקלאסי: היא דורשת קואורדינציה ריתמית עילאית במקצבים משתנים ומורכבים, עוצמה פיזית אדירה לצד צבעוניות מגע מעודנת, ותקשורת עיוורת לחלוטין ההופכת את שני המבצעים למנוע קצבי אחד וסוער.
דואו סילבר-גרבורג, שנוסד בשנת 1997, זוכה לשבחים מצד הקהל והמבקרים כאחד ומוזמן שוב ושוב על ידי תזמורות מובילות, פסטיבלים וסדרות קונצרטים. הדואו הופיע בכ-70 מדינות בחמש יבשות – ברחבי אירופה, בצפון אמריקה ובדרומה, במזרח אסיה, באוסטרליה, בניו זילנד ובישראל. בין היתר הופיע בקרנגי הול ובלינקולן סנטר בניו-יורק, במוזיקפריין ובקונצרטהאוז בווינה, באולם פסטיבל זלצבורג, בבית האופרה של סידני, בפילהרמוני בברלין ובאלבפילהרמוני בהמבורג. הוא משתף פעולה בקביעות עם תזמורות רבות, בהן הפילהרמונית הישראלית, הפילהרמונית של סנט פטרסבורג, הסימפונית של מלבורן, הסימפונית הגרמנית ברלין, הסימפונית של לוצרן, התזמורת הבלגית הלאומית, הפילהרמונית של ברנו, התזמורת הקאמרפילהרמונית הגרמנית ועוד. הקלטות הדואו זוכות בקביעות לשבחי הביקורת הבינלאומית. מאז 2014 מחזיק הדואו באחת ממשרות ההוראה האקדמיות הבודדות הקיימות לדואו פסנתר, באוניברסיטת גראץ לאמנויות, והוא מנחה כיתות אומן במוסדות אקדמיים מובילים ברחבי העולם. בעבר, לימדו חבריו בבית הספר הגבוה למוזיקה של הנובר, שם הם עצמם סיימו את לימודיהם בשנת 2007 בהדרכת פרופ' אריה ורדי.
"Breathtaking” (Bayerische Rundfunk)
“Extremely exciting” (Süddeutsche Zeitung)
“Brilliant” (Rondo)
“Grandiose” (Pizzicato)
“Thrilling” (Fono Forum)
“Wonderfully enchanting” (Der Neue Merker)
“Lyrical sensitivity and the ravishing technical mastery” (Frankfurter Allgemeine Zeitung)
“What a wondrous evening!” (The Independent)
“Superb tonal sensibility, outstanding ensemble playing" (Concerti Magazine)
“The greatest art of two pianos playing. Stunning virtuosity… fantastic interplay… How Sivan Silver and Gil Garburg master this extremely delicate task borders on a miracle” (Radio Bremen)
"…wealth of nuances and sonic splendor… profound expression, perfect symbiosis, sovereign overcoming of all technical hurdles and effortless ease." (Die Kleine Zeitung)
"…the duo demonstrated unsurpassed rapport and sonic balance, so that the four hands seemed to obey a single concept" (Las Provincias)
"The Silver-Garburg duo played with complete immersion in the music, almost as if in a trance, with the most intense expression and yet a playful ease that completely dispelled any thought of technical difficulties" (Vorarlberger Zeitung)
האירועים הקרובים
