שיר זמל

סדרת הפסנתר

אורות וצללים

בטהובן סונטה לפסנתר מס' 6 בפה מז'ור, אופ. 10 מס' 2
שומאן מחולות חבורת דויד, אופ. 6
יאנאצ'ק סונטה לפסנתר 1.10.1905, "מהרחוב"
צבי אבני קפריצ'יו
בטהובן סונטה לפסנתר מס' 23 בפה מינור, אופ. 57, "אפאסיונטה"

קונצרט מקדים בביצוע רוני דגן, תלמידת כינור בקונסרבטוריון בכיתתו של גיא פיגר, יערך בשעה 19:15, באולם רן ברון.

סדרת הפסנתר בעונה זו מציגה כמה מהפסנתרנים שנבחרו לאורך השנים להשתתף בתכנית היוקרתית Building Bridges שייסד סר אנדראש שיף בשנת 2014. ד"ר שיר זמל הופיעה בישראל, באירופה ובארצות-הברית לשבחי הביקורת. מבקרי מוסיקה הגדירו אותה כ"פסנתרנית נהדרת" עם "מסירות מלאה למוזיקה", "יכולות טכניות מרהיבות" (גלובס) ו״אישיות ואנרגיה בלתי ניתנות לעצירה״ (timesunionPlus). היא הוזמנה על ידי הפסנתרן הנודע אנדרס שיף לנגן סדרת רסיטלים ברחבי אירופה כחלק מהסדרה "Building Bridges", השתתפה בפסטיבלים בינלאומיים ביניהם Ravinia’s Steans Music Institute באזור שיקגו, Music@Menlo בקליפורניה, IMS Prussia Cove (&Open Chamber Music) בבריטניה, האקדמיה לפסנתר בפסטיבל מנוחין בשוויץ, פסטיבל הפסנתר מנטה בפינלנד ופסטיבל IKIF, ניו יורק. זוכת פרסים ראשונים בתחרויות שונות, הופיעה בקרנגי הול (ווייל, זנקל), מרקין הול, סטינווי הול, שרייבר הול, תיאטרון רוז וסטודיו רוז בלינקולן סנטר, בקונצרטהאוז בברלין, בתיאטרון ירושלים, מוזיאון תל אביב ועוד ועוד. הופיעה עם אמנים כגון גילברט קאליש, קולין קאר, איזבל לאונרד, צבי פלסר, חגי שחם ואחרים. כמו-כן היתה חברת האנסמבל ACJW של קרנגי הול במסגרתו הופיעה בקביעות בקרנגי הול ובאולמות נוספים. ילידת ירושלים, למדה אצל לנה נמירובסקי-ויסקינד ולאחר מכן השלימה את לימודי התואר הראשון באקדמיה למוסיקה בירושלים בהצטיינות יתרה בכיתתם של אלכסנדר תמיר ואסף זהר. את לימודי התואר השני השלימה בהצטיינות בביה"ס בוכמן-מהטה בהדרכתו של עמנואל קרסובסקי. לאחר מכן למדה ארבע שנים בקונסרבטוריון פיבודי של אוניברסיטת ג'והנס הופקינס בכיתתו של לאון פליישר ולאחרונה השלימה את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת סטוני ברוק בהדרכת גילברט קאליש. מלמדת כיום בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, תל אביב, ובאקדמיה למוסיקה בירושלים.

הרסיטל יפתח ויחתם בשתי סונטות של בטהובן – אחת בפה מז'ור והשנייה בפה מינור – המציגות את שני הקטבים של אור וצל. הסונטה בפה מז'ור, אופ. 10 מס' 2, נכתבה ב-1797, שנתיים לאחר הגעתו של בטהובן לווינה. כשמאזינים לסונטה של בטהובן, חשוב לזכור עד כמה חדשה ושונה נשמעה המוזיקה הזו כשנשמעה לראשונה. אופוס 10 מס' 2 לוקחת אותנו לעולם הקומדיה של האופרה בופה – היא נפתחת בשני אקורדים חטופים ולאחריהם מחווה עיטורים סיבובית. השפעתו של היידן ניכרת כאן, כמו גם בהמשך הפרק, אך מול חומר משעשע זה מוצג גם קו לירי המזכיר דווקא את שוברט. שורה של תפניות והפתעות מצפות בהמשך הפרק עד לסיומו הנחרץ. הפרק השני, אלגרטו בפה מינור, תוכנן בתחילה כמינואט עם טריו. אולי הכותרת שונתה משום שהאווירה אינה ריקודית במיוחד. בעוד שעל החטיבה הפותחת שורה דווקא רוח אפילה משהו, החטיבה האמצעית, ברה במול מז'ור, מזכירה שוב את שוברט. הפינאלה נשמע כמשלב את שובבותו של היידן עם הקונטרפונקט של באך, והכל בהתלהבות אופיינית לבטהובן הצעיר.

"חבורת דויד", שהומצאה על ידי רוברט שומאן במהלך ניסוייו הספרותיים המוקדמים, מרחפת בין מציאות לדמיון – באנלוגיה מושלמת למוזיקה של שומאן, ולמעשה, למהות הרוח הרומנטית. היא ייצגה את האמנים הנלהבים והרדיקליים הנלחמים באקדמאים העקרים והקונבנציונליים, שסכלו את ההתקדמות האמנותית. שומאן ראה עצמו בדמיונו כמו דויד – המלך המקראי, ואחד המוזיקאים המהוללים הראשונים בהיסטוריה, שגייס את רעיו להילחם בפלשתים – כמי שנלחם בפיליסטרים של התרבות, צרי האופקים והריאקציונרים. מצעירותו ראה עצמו כבעל נפש חצויה. את חלקה הרומנטי, הלוחם בשחיתויות וברוע, קרא על שם גיבורו של בטהבון ב"פידליו", פלוריסטן. והוא זה שעמד בראש חבורת בני דוד שלו. לפלג האחר של אישיותו, הדמות הפיוטית והחולמנית קרא בשם אוזביוס. בשני שמות אלה השתמש לחתימה על מאמריו שהופיעו ב"כתב העת החדש למוזיקה" ובהם נלחם במה שנראה לו כטעם קלוקל במוזיקה ושיבח כמה מן המלחינים הגדולים של התקופה בטרם נודעו לקהל הרחב. השמות פלוריסטן ואזוביוס הופיעו גם ברבות מיצירותיו אבל באף אחת מהן לא הובלט קיומם כמו ב"מחולות חבורת דויד" (1837), שמנהיגה הוא, כאמור, פלוריסטן, אבל דמותו של אוזביוס מציצה מתוך רבים מהקטעים. שומאן עצמו סימן בהוצאה הראשונה כל אחד מ-18 הקטעים באות פ. או א. ולפעמים בשתיהן יחד. מצבי הרוח של הקטעים מתחלפים זה בזה במידה קיצונית. הגישה הכמעט אנרכית וחסרת התקדים לטונאליות ולמקצב נראתה בזמן חיבורה של יצירה מדהימה זו לא רק כמקורית במיוחד אלא גם כעומדת על סף השיגעון, אף שיעברו עוד שנים רבות עד שמחלת הנפש של שומאן נתגלתה קלינית. בראש המהדורה הראשונה של היצירה קבע שומאן את האפיגרף: "בכל עת, הנאה וכאב שלובים זה בזה: הישארו אדוקים בהנאה והיו

מוכנים לסבל באומץ לב".

המלחין הצ'כי לאוש יאנאצ'ק נולד באמצע המאה ה-19, אך שפתו המוסיקלית ורעיונותיו התיאורטיים הקדימו את זמנם וניבאו במידה רבה את המוסיקה של המאה ה-20. כתיבתו מתאפיינת בשמירה על מאפיינים טונליים רבים, לצד שינוי מוחלט של תפקידם ההרמוני היחסי. הוא התנגד לאטונליות והעיר כי "אין מנגינה ללא סולם", אך הרחיב את הטונליות על ידי מהלכים מודאליים ושילובים הרמוניים לא שגרתיים. חשיבות יצירותיו של יאנאצ'ק נבעה מנועזותו שבאה לידי ביטי בחריגה מחשיבה הרמונית ומלודית מסורתית, ומשילוב אלמנטים עממיים, תחילה בגישה פולקלוריסטית, אך בהמשך כחלק אינטגרלי מסגנונו, ומהתעניינות בקשר בין מוסיקה לשפה. יאנאצ'ק כתב את הסונטה לפסנתר בתגובה לאירוע לו היה עד בתאריך המצוין בכותרת היצירה – מותו של פועל צ'כי בדקירה במהלך הפגנה שקטה לטובת הקמת אוניברסיטה צ'כית חדשה בברנו. יאנאצ'ק הושפע עמוקות וכתב את הסונטה היחידה שלו לפסנתר כמחאה על מותו האלים של המפגין הצעיר. זו אחת מיצירות הפסנתר המרוכזות והאקספרסיביות ביותר שנכתבו במאה ה-20. כתיבת הסונטה החלה מיד לאחר האירוע האלים והושלמה בינואר 1906. ביצוע הבכורה נערך בסוף ינואר בברנו. הסונטה של יאנאצ'ק היא יצירה דרמטית ומקורית מאוד. במקור כללה היצירה שלושה פרקים תכניתיים. את הפרק השלישי, מארש אבל, השמיד יאנאצ'ק עוד לפני הבכורה. לאחר ביצוע הבכורה לא היה יאנאצ'ק שבע רצון גם משני הפרקים שנותרו ובפרץ ייאוש השמיד את כתב היד והשליך את הקרעים לנהר הוולטבה. לימים הביע חרטה על צעד אימפולסיבי זה. היצירה נחשבה אבודה עד לשנת 1924, כאשר לודמילה טוקובה, הפסנתרנית שביצעה אותה בבכורה הודיעה כי יש ברשותה העתק. הבכורה המחודשת נערכה בנובמבר 1924 בפראג. שני פרקיה של הסונטה כתובים בסולם מי-במול מינור. הפרק הראשון, "תחושה מבשרת רעות", נפתח בנושא ראשון המוצג תחילה באופן שלו, אך חוזר עד מהרה באינטנסיביות מועצמת. הנושא השני העדין יותר מתחיל בחרישיות אך פולשים לתוכו הדים מן הנושא הראשון. חטיבת הפיתוח הקצרה מובילה לשיא מיוסר שאחריו מתחילה חזרת הנושאים. הפרק מסתיים בשקט. הפרק השני, "מוות", מבוסס על נושא אחד המהרהר באיטיות ובמלנכוליה על מוטיב פשוט בן ארבעה צלילים. חטיבת הפיתוח צוברת תנופה עם מוטיבים עוויתיים ביד שמאל. המוטיב מתפתח לכדי אקורדים חוזרים אחוזי טרוף, המובילים לחזרה והיצירה מסתיימת ברכות.

צבי אבני, מבכירי הקומפוזיטורים בישראל וחתן פרס ישראל, נולד בגרמניה ב-1927 ועלה ארצה -1935. את ראשית צעדיו בתחום המוסיקה עשה בכוחות עצמו ואחר-כך למד אצל פאול בן-חיים ומרדכי סתר, בקונסרבטוריון ובאקדמיה למוסיקה בתל-אביב. בהמשך השתלם בארצות-הברית, אצל ולדימיר אוסצ'בסקי במרכז למוסיקה אלקטרונית של אוניברסיטת קולומביה-פרינסטון וכן בטנגלווד אצל אהרון קופלנד ולוקאס פוס. בעבר שימש כראש החוג לתיאוריה ולקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים, ייסד את המעבדה למוסיקה אלקטרונית ועמד בראשה. יצירותיו כוללות מוסיקה תזמורתית, מוסיקה קאמרית להרכבים שונים, מוסיקה קולית ומקהלתית, מוסיקה אלקטרונית וכן מוסיקה לבלט, לתיאטרון, סרטים אמנותיים, תסכיתי רדיו ועוד. רבות מהן הודפסו ויצאו לאור על גבי תקליטים ותקליטורים והן מבוצעות לעיתים תכופות ברחבי העולם בידי סולנים, הרכבים שונים ותזמורות סימפוניות בארץ, באירופה ובאמריקה. צבי אבני זכה בכמה וכמה פרסים חשובים, ביניהם פרס ישראל למוסיקה (2001), פרס אמ"ת (2015), פרס האמנות של מדינת הזאר בגרמניה (1998), פרס ראש הממשלה על מפעל חיים (1998), פרס אקו"ם על מפעל חיים (1986), פרס אנגל, פרס ליברסון, פרס קיסטרמאייר ועוד. הקפריצ'יו לפסנתר נכתב בשנת 1955 ונוגן לראשונה בתל-אביב בשנת 1957 על ידי דוד זינגר. בשנת 1975 עיבד מלחין יצירה זו מחדש והיא נוגנה בגרסתה הנוכחית לראשונה באותה שנה בירושלים על ידי ורדה בשרי. יצירה קצרה זו מבוססת על נושא ריתמי, צוהל וגחמני ברוח עממית "ים תיכונית", המוצג מייד בפתיחה בקול אחד, לפני שהוא זוכה לסדרה של פיתוחים ועיבודים שונים עד לסיום הנחוש.

ב-1802, לאחר שנים של ייסורים בעקבות חירשותו שפקדה אותו בשנת 1798, ולאחר שהגיע לכלל ייאוש ושקל לשים קץ לחייו, פרש בטהובן לכפר הייליגשטט, בפאתי וינה, וכתב לאחיו את המסמך המכונה "צוואת הייליגשטט". בצוואה זו התוודה על הסבל הגופני והנפשי שהוא שרוי בו, על הייאוש הנורא ועל החרדות הפוקדות אותו, אך גם על הדחף הפנימי ליצור ועל תחושת הייעוד החזקה אשר עוצרים בעדו מלשים קץ לחייו בטרם יבטא את כל שהוא חש בתוכו. לאחר כתיבת הצוואה הוציא בטהובן תחת ידיו כמה מיצירותיו החשובות ביותר אשר בישרו על ראשיתה של התקופה המזוהה כתקופה השנייה, או ההרואית, ביצירתו, והנחשבות גם למייצגות את המעבר מן הקלאסיקה לרומנטיקה. מוסיקה השוברת את מוסכמות הסגנון, הממדים, הפרופורציות, האופי והעוצמות הדרמטיות והרגשיות שהיו מקובלות עד אז. משהשלים עם חוסר התועלת שבזעם הקוסמי שלו, הוא היה נחוש להפגין את גאונותו העצומה, מבלי להיכנע לכל מגבלה על ממדי יצירתיותו ונתיביה. בטהובן זה, הוא שהלחין בשנים 1803-1804 את הסימפוניה "הרואיקה", ומיד לאחריה, בין 1804 ל-1805 אף כתב את הסונטה המכונה "אפסיונאטה" (כינוי שניתן לה רק ב-1838 על ידי המו"ל של עיבודה לפסנתר בארבע ידיים), אחת מהיצירות המונומנטליות במוסיקה בכלל וברפרטואר הפסנתר בפרט. לסונטה שלושה פרקים השזורים זה בזה, ולאורכה משתמש בטהובן בשינויי עוצמה ובניגודים, במצלוליים מעורפלים ובהפסקות מלאות הבעה כאמצעים דרמטיים, באופן חסר תקדים. הפרק הראשון נפתח בנושא אפל ואניגמטי, אך מתפרץ במפתיע במה שנשמע כצווחות זעם. הפרק מונע קדימה באינטנסיביות דמונית ובהגיון הרמוני נועז, בתחשות קונפליקט ובהילות, תוך הצבת אתגרים וירטואוזיים בפני הפסנתרן ושימוש במוטיב ריתמי פועם בשלושה צלילים, המזכיר את הסימפוניה החמישית. הפרק השני, איטי ונינוח, מציג סדרה של ואריאציות על נושא פשוט בעל אופי כוראלי, חמים ואינטימי, אך מהורהר ועמוק, המציע רגיעה בין המאבקים העזים שבפרק הראשון והשלישי. הפינאלה המהיר נסער, פראי ותובעני, חוזר למערבולת הייאוש, וחותם את היצירה בערפל של זעם ההולם במאזין.

"Unstoppable energy and personality" (Times Union)

"Outstanding… gripping from beginning to end” (The Jerusalem Post)